נזעקתי לכתוב תגובה זו למאמרו של פרופ' ישראל אומן שפורסם כאן בשבוע שעבר, 'מחיר מסוכן', משום שבעיניי פרופ' אומן הוא האיש החכם במדינת ישראל, ירא שמיים ונעים הליכות. לכן טעותו קשה כל־כך.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ישראל צריכה להציג מחירון חדש לעסקאות שבויים
– האחות הראשית של מלונית הקורונה בת"א חוזרת הביתה
– מרצים ישראלים נגד הממונה על אנטישמיות בגרמניה
אומן נופל למלכודת הבנאלית והגלותית של שב ואל תעשה, ומנסה לחבר אותה לתורת המשחקים. אבל האנשים שאיתם אנחנו "משחקים" אינם מתרשמים מהקריאה "לא משחררים מחבלים" שנשמעת כאן חדשות לבקרים, מהסיבה הפשוטה שמדינת ישראל משחררת מחבלי חמאס כל הזמן. מאז שבני נמצא בידי חמאס שוחררו בחזרה לעזה, להערכתי (מסרבים לספק לי נתון מדויק), יותר ממאתיים מחבלי חמאס. כולל משוחררי עסקת גלעד שליט שהוחזרו לכלא, כולל מחבלים "עם דם על הידיים". עם אילו נתונים בונה פרופ' אומן את המשחק שלו?
השאלה היא לא מה המחיר, השאלה היא איך מונעים את החטיפה הבאה של חייל או חיילת שייכנסו לעזה או ללבנון. האם על ידי הצהרות "לא ישוחררו מחבלים", כאשר במשך שש שנים משחררים 200 מחבלים? היכנסו לפייסבוק של חמאס, הפתרון של פרופ' אומן מצחיק אותם. הם נמצאים ב"אינטראקציה ממושכת" – המונח מתורת המשחקים שמזכיר פרופ' אומן – ומקבלים שש שנים יותר מים, יותר חשמל, יותר בטון, יותר ברזל, יותר דשן (לחקלאות… עוד בדיחה), יותר כסף, וכעת מכונות הנשמה וערכות בדיקה. ומה גובים מהם בתמורה? כלום!
לצערי פרופ' אומן מצטרף לרבים, בעיקר עיתונאי 'הארץ', שמספרים לכם מה "הגולדינים" אומרים. אני מבקש ממנו שלא ידבר בשמי. אני מדבר מעל כל במה, כותב עשרות מאמרים, והמסר שלנו הפוך בתכלית ממה שפרופ' אומן ואחרים "מצטטים" בשמנו. אנחנו אומרים: רק לחץ על חמאס יביא תוצאות, והלחץ הזה חייב להיות הומניטרי, כי בלחץ הצבאי ישראל שגתה באופן מהותי, והיא אוחזת בקונספציה שגויה שעליה ארחיב במקום אחר.
כל תוספת של מים, חשמל, כסף, תרופות, בטון ועוד חייבת להיות מותנית בהחזרת החיילים והאזרחים מעזה. זה שינוי הפרדיגמה. אחרי שנעשה את זה, כשנגיע לדון בשאלה אם לשחרר מחבלים ומה לעשות להם אם יחזרו לסורם, מצבנו ומצבם יהיה אחר. במקום לנקוט צעד אמיץ כזה, פרופ' אומן מציע לשבת ולחכות עד החטיפה הבאה. שתגיע, ואז נראה.
ואם מדברים על מחיר, מהו המחיר של הפקרת חיילים בשדה הקרב ואי־הבאתם במשך שש שנים כשזה אפשרי? יתכבד פרופ' אומן וישאל לוחמים קרביים מה המחיר המורלי שהם משלמים כששני לוחמים מצטיינים ננטשו בקרב והם בידי חמאס, ובמשך שש שנים מחמיצים הזדמנויות להשיב אותם בעוז ובענווה, ובכל פעם האימפוטנציה הזו מלווה בזעקות השבר – רק לא לשחרר מחבלים.
אני משתדל להימנע מלהתווכח עם חתן פרס נובל על חישובים מתמטיים, אבל על הדוגמאות ההיסטוריות יש מה להעיר. הצבא הרומאי התגאה במורשת שקיבל מלוחמי ספרטה, מורשת של הבאת הלוחמים לקבורה עם כלי נשקם. כל מי שפגע בלוחם רומאי והחזיק בו, נרדף בחמת זעם והומת אחרי שהחזיר את הלוחם ואת נשקו. על האיום האלים הזה נבנה "השלום הרומאי" שפרופ' אומן מזכיר.
חטיבת גבעתי בפיקודו של אל"מ עופר וינטר יצאה להתקפה כדי להשיב את הדר, וההתקפה הזו נבלמה בפקודה כאשר הם עמדו לפני בית חולים בפאתי רפיח. בדיעבד התברר שהדר בני היה שם. על החולי המהותי הזה באתוס של צה"ל מכפרים בכך שמסבירים שלהביא את הדר זה "מורכב", ו"מה יהיה המחיר".
במיתולוגיה היוונית, כאשר אל המלחמה ארס יוצא לקרב הוא מלווה בשני בניו – פובוס, אל הפחד, ודימוס, אל הטרור והאימה. כשאני קורא את פרופ' אומן אני רואה לצערי את הפובוס והדימוס משתלטים על ההיגיון ומרפים את ידינו. אני מציע שנחזור למקורות. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע", זו הסיסמה היהודית. המצווה העליונה ביהדות היא להחזיר חללים לקבורה, בוודאי לוחמים, ובוודאי כשזה אפשרי. בואו נשנה את הפרדיגמה ונתחיל לעבוד, בלי פחד. כל אויב צריך לדעת שאנחנו מביאים את החללים שלנו משדה הקרב, וכל אויב צריך לדעת שהוא ישלם על כך שהוא מונע זאת. המנהיגות שלנו, ובמיוחד המנהיגות הדתית, נכשלה בהבהרת המסר הזה לחמאס.
