אילו החלק השני של הסרט על מיכל סלה ז"ל לא היה מסתיים כפי שהוא הסתיים – בחיבוק של נשים שעברו בחייהן מסכת של התעללות פיזית ונפשית בידי בני הזוג שלהן, עם אחיותיה של מיכל – הסרט הזה, כלומר המציאות הזאת שבה אישה מלאת אור כמו סלה שנרצחת – כל זה היה קשה מדי. קשה מדי לצפייה. קשה מדי לעיכול. קשה מדי להמשיך לנשום. קשה מדי להתהלך בעולם בידיעה שהרוע הזה קיים בעולם, ושיש לו סכין, ושהוא עלול לרצוח בה נשים, ושלפעמים הולך לו קלף לרוע הזה. אל מול מציאות מחוררת ומדממת כזו, התשובה יכולה להיות אחת: לא ציפוף שורות, כי אם ציפוף המעגל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השגרה בלעה את העלבונות. עכשיו זו הנקמה שלה
– נורת אזהרה: להציל את "מיכל" הבאה
– חרדים לתקשורת: הגיע הזמן שתתגייסו לחזית הבמה
המעגל הזה מוצג בסרט בשתי רמות: האחת, הפרטית והקטנה – "המשימה החשובה ביותר", כפי שמגדירות אחיותיה של מיכל את הטיפול בבתה התינוקת. אי־אפשר שלא להרגיש כמה היא עטופה ורצויה. האהבה שבה מדברות עליה שלוש האחיות ניכרת בכל פריים. החיוך שעולה על שפתיה של לילי, האחות הגדולה, כשהיא אומרת שהיא רצתה אותה; המילים של ירדן, הגיס, "רק תגידי וניקח אותה"; וגם נגה, האחות הצעירה, שסיפרה שמיד אמרה שהיא רוצה אותה, אבל "אמרו לי למצוא עבודה קודם", היא צוחקת למצלמה. ואפשר לקוות ולייחל ולהתפלל שאת מה שקלקלו השנאה והרוע, תתקן האהבה וטוב הלב שבהם תהיה הילדה הזאת מוקפת בהמשך חייה.
גם כשבשלב מסוים מיכל בעצמה כבר ידעה לפרש את תמרורי האזהרה והפעמונים צלצלו בתוך ראשה בעוצמה מחרישת חיים – הם נשארו שם, בין קירות ראשה
ברמה השנייה: המעגל שאנחנו חייבים וחייבות ללמוד כחברה להקיף בו את הנשים שנקלעו למערכת יחסים אלימה. החיבוק שבו מסתיים הסרט חייב להפוך מחיבוק מטאפורי לחיבוק ממשי ומציל חיים. החיבוק בסוף הכתבה, נוגע ללב ככל שיהיה, ומזיל דמעות ככל שיהיה (והוא הזיל), כשקולה הצלול של חווה אלברשטיין ברקע: "מה שלומך אחות הבוקר? מה שלומך אחות… התרשי לי לזכור ולהזכיר תמיד? לך יש אותי, לי יש אותך, לנו יש אותנו" – איננו מספיק.
הסיפור על מיכל סלה נגמר באופן הכי גרוע שסיפור על אישה יפה ומלאת אור כמוה יכול להיגמר. ב־11 דקירות סכין ורצח אכזרי לעיני בתה התינוקת. אבל היכן שנגמר הסיפור שלה, יכולים אולי להתחיל סיפורים אחרים, שלהם כן יהיה סוף טוב, אולי.
כמה שקשה לומר את המילים האלו – שהסימנים היו על הקיר במקרה של מיכל – צריך לומר אותן. לא בשביל להתחפר באשמה, אלא כדי לתעל אותה. וכמה שקלה היא חוכמת הבדיעבד, זו שנכתבה בדם יקר, היא עשויה להפוך לחוכמת הלכתחילה. אילו אחיותיה של מיכל ידעו אז את כל מה שהן יודעות היום, אולי מיכל עוד הייתה בחיים. זה עצב שאין לו סוף. אבל כוחה של הכתבה ששודרה ב'עובדה' היא לא ההתפלשות בצער שאין כלים להכילו, אלא באפשרות להקדים את חוכמת הבדיעבד.
יודעת־לא־יודעת
אני חושבת שהחלק הכי חשוב בסרט הזה היה החלק שבה יוצר הכתבה רוני קובן מנהל דיאלוג עם ד', אחת האקסיות של אלירן, הרוצח של מיכל. "למה לא הזהרת? למה לא פנית אליה? למה רק פנזטת על לפגוש אותה ברחוב ולא עשית צעד אמיתי לכיוונה של מיכל?" אלו שאלות שעוברות לכל אחד מאיתנו בראש. וד' משיבה: "הייתי עסוקה בלשקם את החיים שלי, לא יכולתי, פחדתי". וקובן מקשה, ושואל את מה שכולנו חושבים: "אבל מה, באמת פחדת עד כדי כך? את לא מגזימה?" ואני אתמלל את המחשבות שעברו לי בראש: מה אכפת לנו מהקשרים שהיית צריכה לשקם? יש פה חיים שמוטלים על הכף! איך יכולת להתעלם או לשתוק? זה בעצם מה שאנחנו רוצים לשאול באמת.
אני כותבת את השאלות האלו בכוונה ככה, בגסות, כפי שהן הופיעו לי בראש – בלי לסנן, לערוך או לייפייף אותן, כי אם לא מעלים אותן, הן נשארות במין פינה חשוכה כזו של דברים שכולם חושבים ולא מעזים להגיד. אני כותבת את המחשבות האלו לא כדי להוציא את ד' רע, (שקשה בכלל לדמיין אילו כוחות נפש היא הייתה צריכה לאזור כדי להצליח למלט את עצמה מציפורניו של מלול), אלא כי אלו מחשבות שעוברות בראש לרבים מאיתנו שנמצאים אלפי שנות אור מסיטואציית חיים אלימה כזו. אני לא חושבת שאפשר להימלט מהן.
בעיני התשובה של ד' מסבירה את עומק הלופ: ד' השיבה: "לא האמנתי שזה יגיע לכדי רצח". ד' ידעה שהיא צריכה להיזהר, היא ידעה שהוא יודע איפה היא גרה, היא פחדה ממנו עד אימה. בתוך־תוך־תוכה – אולי היא גם חשבה שזה עלול להיגמר ברצח – אבל המחשבה הזאת לא עולה אל פני השטח. החושים שלה, קצת כמו של חיה, מבינים בגוף את מה שהמחשבות המנומקות וההגיוניות לא מעיזות לתת לו מילים.
וזה בדיוק העניין. תהום פעורה בינינו: בין החיים הרגילים שלנו שבהם אנחנו משקים עציצים וצופים בסרט על מיכל סלה ומנסים להבין משהו על אותה אלימות, לבין החיים של אותן הנשים שבעצם חיות בגיהנום. ותהום פעורה בין המחשבה שניצתת לד' או בראש – לבין היכולת לתרגם אותה להבנת המציאות והסכנה. הרי מי חשב שזה באמת יגמר ברצח? והנה, זה באמת נגמר ברצח. וזו הייתה יכולה גם להיות ד'.
השילוב הראוי
כל בת אולפנה מצויה עוברת שיחה אחת או הצגת תיאטרון אחת שבה היא לומדת לזהות סימנים של מערכת יחסים אלימה, ועדיין, זה לא מספיק. כי גם אם בשלב מסוים מיכל הבינה שהיא עלולה לעשות את טעות חייה, וגם כשבשלב מסוים מיכל בעצמה כבר ידעה לפרש את תמרורי האזהרה והפעמונים צלצלו בתוך ראשה בעוצמה מחרישת חיים – הם נשארו שם, בין קירות ראשה, ולא ניתן להם הד. והיא כבר הייתה נתונה בתוך המלכודת.
חשיבותו של הסרט הזה על הירצחה של מיכל סלה הוא בשרטוט קווי הבדידות של מיכל, שהופכים אט אט למעטפת בלתי חדירה: החיים שלה. אישה שנתונה בסיטואציה כמו של מיכל לא יכולה לפרוץ לבד את המעטפת הזאת, זהו סבך שאפשר להתיר רק בעזרת ידיים שמושטות מבחוץ. חיים תלויים בזה. המיקוד של הדיון בעקבות הסרט הזה לא יכול להישאר בניסיון להבין איך מיכל החכמה, החזקה, המוארת, הדעתנית, לא הצליחה להבין שהרכבת של חייה דוהרת לכיוון סוף מחריד. אלא בניסיון להבין איך נשים חכמות, חזקות, מוארות, דעתניות כמו אחיותיה של מיכל – כמשל על החברה כולה – לא ידעו לעצור את הרכבת הזאת באחת התחנות לפי התחנה הסופית והאיומה, ולמשוך אותה בחזרה אל החיים. והיד המושטת הזאת היא אחריות. היא לא רק לשדר ולומר "אנחנו פה בשבילך", זה פשוט לא מספיק.
ומה עושים מכאן והלאה? מה פרוטוקול העבודה הנכון? איך שולפים אישה בסכנת חיים מתוך חייה בלי לסכן את חייה? זו צריכה להיות תנועה דו־כיוונית של האישה שמפנימה שחייה מוטלים על הכף, עם המשפחה והמכרים שלה מבחוץ שמפרשים נכון את אותות המצוקה – שלומדים לנהל שיחה כזאת, כמעט בלי מילים. אל השיחה הזאת צריכות לחבור הרשויות בעזרת צוותים מיוחדים שיוכשרו לשם הצלתן של נשים במערכות יחסים אלימות. כי פנייה למשטרה במצבים מסוימים יכולה בסך הכול לקצר את חייהן של נשים כאלו. עם פסיכופתים כמו אלירן מלול, צריך לדעת איך להתמודד באופן הרבה יותר מתוחכם. אולי בעזרת 'פורום מיכל סלה' שהקימה לילי בן־עמי, אחותה הגדולה של מיכל – לסיפורים אחרים יהיה סוף הרבה יותר טוב.
