אם לא יקרה משהו חריג ומפתיע עד להשבעת הממשלה ביום ראשון – והפוליטיקה הישראלית יודעת להפתיע, וראו "המשרד לחיזוק וקידום קהילתי" – רוב חברי הכנסת של ימינה ימצאו את עצמם בקדנציה הקרובה, לראשונה בקריירה הפוליטית שלהם, באופוזיציה. אפשר לא להתחבר למשנתם הפוליטית של נפתלי בנט, איילת שקד ובצלאל סמוטריץ', אבל גם אנשי שמאל מובהקים היללו בשנים האחרונות את יכולותיהם הניהוליות, את נחישותם להניע ולקדם תהליכים ששרים שקדמו להם היססו לקדם או גררו רגליים, ואת רצונם להיטיב עם מדינת ישראל. לכן, בשורה התחתונה, התוצאה עגומה ואף מבאסת: האנשים הללו אמורים להמשיך לשרת בתפקידי שרים, ולא להישאר חסרי מעש ומיובשים באופוזיציה נטולת קול אחיד וחסרת השפעה ממשית על סדר היום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הליכוד – פייק ימין
– האחות הראשית של מלונית הקורונה בת"א חוזרת הביתה
– בשם האב: יאיר נתניהו מול כל הימין-הדתי. כמעט
לכישלון הזה, כמו תמיד ובניגוד לאמרת הכנף המפורסמת, אבות רבים. קודם כול, אנשי ימינה עצמם. מששת חברי הכנסת ארבעה מחזיקים בתואר יו"ר מפלגה: זה מתכון לאסון פוליטי ידוע מראש, שרק נסיבות כאלה ואחרות הצליחו איכשהו למנוע עד כה. "שיגעו לנו את הילדות", אמר הרב יגאל לוינשטיין בנוגע לגיוס בנות לצה"ל; בנט ושקד שיגעו לנו את האלקטורט. הם התחילו בליכוד אצל נתניהו, הקימו את מפלגת המדף "הישראלים", השתלטו על הבית היהודי, הקימו את הימין החדש, ואז חזרו שוב לבסיס הציוני־דתי. ככה לא בונים חומה, ככה לא מקימים גוף פוליטי שיהיו מאחוריו די אנשים שיצביעו לך ביום פקודה. ספק אם שלושה מכל עשרה דתיים־לאומיים היו יכולים לציין היום את שמות שלוש המפלגות שהרכיבו את ימינה. במקום להתכנס ברצינות ולהחליט אחת ולתמיד מהי האסטרטגיה – המתנה בסבלנות לסוף עידן נתניהו ואז כניסה לליכוד בכל הכוח, או התמסרות לציונות הדתית על כל המשתמע מכך – ניסו בנט ושקד ללכת בין הטיפות, ונרטבו כהוגן.
לכישלון הזה אחראי גם נתניהו. הוא כנראה אינו רואה בכך כישלון – סביר להניח שההפך הוא הנכון – אבל מדובר במקרה קלאסי של העדפת המתוק המיידי על פני השלכות הסוכרת העתידית. נתניהו הגיש השבוע את הנקמה הקרה שחיכה לה מאז 2015, כשנכפה עליו למנות את שקד לשרת המשפטים; ומנובמבר 2019, שעה שמיהר למנות את בנט לשר הביטחון מחשש שיחבור לגנץ (הו, האירוניה). המשטמה האישית בין משפחת נתניהו לשקד ובנט ידועה זה מכבר, והעובדה שהיא זו שמנהלת את יחסיו כלפי השניים היא כישלון של ראש ממשלת ישראל. הוא מנהיג לאומי ופוליטי משכמו ומעלה, אבל כשהדבר נוגע לקטטות אישיות יוצא ממנו הביבי והוא לא רואה אף אחד ממטר. וזה חבל, חבל מאוד. גוש הימין שעמד כחומה בצורה מול קונגלומרט הרמטכ"לים לשעבר, ושהביא בסופו של דבר לפירוקו לגורמים ולאבק פורח, היה הישג גדול ששמר על נתניהו בשלטון. וההישג מתנפץ בגלל איבה אישית, שום דבר אידיאולוגי או מהותי. וזה, כאמור, כישלון.
גם ציבור המצביעים אשם. הפוליטיקאים לא יאמרו זאת בפה מלא, אבל חלק לא קטן מהמגזר הדתי־לאומי פוסח כבר שנים על שתי הסעיפים, מתעלל בנציגיו הפוליטיים ואז מתפלא מדוע אינם מצליחים להגשים את מטרותיו. כן, אני מכיר את כל האמירות על כך שהציונות הדתית מעורה בישראליות ולכן אין סיבה להצביע למפלגה מגזרית. זה נחמד, אבל בסופו של דבר כל הורה דתי־לאומי ששולח את ילדיו לבית ספר, כל מתבגר בתנועת נוער וכל ילד בגן יודע שמה לעשות, זה מגזר. ולמגזר יש צרכים של מגזר, שבמצב הפוליטי הנוכחי יכולה לדאוג להם בעיקר מפלגה מגזרית. כי עם כל הכבוד לנציגים הסרוגים בליכוד, בכחול־לבן וברשימה המשותפת (כרגע אמנם אין לנו שם נציג, אבל אם אנחנו כל כך מעורים בכל החברה הישראלית, למה בעצם שלא יהיה גם שם ח"כ סרוג?) – כשיש בעיה בסניף בני עקיבא, באולפנה או בשירות הלאומי, אתם תפנו לשכן שמכיר מישהו שדודה שלו עבדה פעם עם גיסו של ח"כ לשעבר מהמפד"ל. עם חמישה מנדטים עלובים (אחרי שהרב פרץ נכנס לממשלה וישמור בשביל כולנו על המורשת או על פרויקטים לאומיים), חפשו עכשיו מישהו שיהיה אכפת לו מהישיבה התיכונית של הבן שלכם. אולי אורלי לוי־אבקסיס; אומרים שהיא מחפשת מה לעשות במשרד שנתנו לה.
ואחרונה חביבה, שיטת הממשל בישראל. כתבתי זאת בעבר והדבר נכון שבעתיים עם הקמת ממשלת נתניהו החמישית: רסיסי המפלגות הם אסון למדינת ישראל. אין סיבה בעולם שיהיו במדינת ישראל יותר מארבע מפלגות: ימין־מרכז, שמאל־מרכז, מפלגה ערבית ומפלגה חרדית. בעולם מתוקן שבו הציונות הדתית מבססת את עצמה כחטיבה משמעותית בליכוד, למפלגות כמו ימינה אין ולא צריכה להיות זכות קיום. סוד גלוי הוא שבנט ושקד רוצים – ותמיד רצו – להשתלב בצמרת הליכוד, ולא עשו זאת רק בגלל המריבות האישיות עם נתניהו. אם ארה"ב הגדולה יכולה להסתפק בשתי מפלגות, הדמוקרטיה הישראלית תוכל לעמוד בארבע. עד שזה יקרה, חברי ימינה מוזמנים לשבת – בפעם הראשונה בחייהם הפוליטיים – באופוזיציה. שם יהיה להם הרבה זמן לחשוב על סדרת הכישלונות שהביאה אותם ואותנו למצב העגום הזה. חלק מהם אפשר להתחיל לתקן, אולי אפילו מעמדה טובה יותר, מחוץ לממשלה, וחלקם ייאלצו להמתין עד סוף עידן נתניהו, גג 50־60 שנה. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, יש משפט מגזרי כזה, לא?
