ביום שישי בבוקר הרמתי טלפון לחבר ששלח לי מסרון מפתיע. במסרון יש ציור של חולצה ועליה טביעת נעל וכיתוב "גם עליי ביבי דָרך, הליכוד".
"אתה?!" שאלתי אותו. "שבמשך שלוש מערכות בחירות טענת בלהט שצריך להצביע רק לביבי?! מה קרה? גילית את האור?"
התשובה שלו לא הפתיעה אותי. "דווקא את החושך" ענה. הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מצפון נפתחה האינתיפאדה: מחיר הדמים של הבריחה מלבנון
– אחרי ההשמצות ההדדיות: נתניהו עשוי לחדש את המגעים עם ימינה
– נתניהו מתעלל בימינה כי אין סיבה שלא
חברי, כמו מאות אלפי אחרים ששייכים לציונות הדתית, גילו היום שנאמנותם אינה שווה את הניירות אותם שלשלו לקלפי שלוש פעמים. הם הצביעו ביבי וקיבלו גנץ. רצו את שקד וקיבלו את ניסנקורן. במקום בנט הם קיבלו את הוועדים הגדולים בדמות שפמו החסר של עמיר פרץ. אותם מאות אלפים סרוגים וסרוגות שחונכו להיות שותפים מלאים בכל מערכות המדינה, בצבא, במשפט, במדע וברפואה, בחקלאות ובהתיישבות, שאמרו להם "די לשבת בקרון המסעדה ולבדוק שלא מערבבים בשר וחלב או נוסעים בשבת, עלו על הקטר והנהיגו" חשבו שזה אמיתי. התברר להם כעת שהם כמו נכדי הקטן, שכדי להשתיקו, נותנים לו לפעמים הגה מפלסטיק בעת הנסיעה והוא בטוח שהוא זה שנוהג ברכב.
כאשר סוף סוף קם אדם, נפתלי בנט שמו, ומצליח להוכיח כי הוא קורץ מהחומר שממנו קורצו נהגי מרוצים, כאשר הוא מוציא את הציונות הדתית מביצת המפד"לניקיות הישנה ומוביל אותה לשילוב של מצוינות הן בתורה והן בדרך הארץ, האובר-חוכמים של הציונות הדתית מעקמים את האף ומנסים למצוא כל פגם אפשרי החל בגודל הכיפה וכלה בנשים שלהן הוא מעניק נשיקות על הלחי. הם יצביעו על כך שלא צלח את אחוז החסימה בבחירות הראשונות בטריו, וקבל תוצאות גרועות בשתי המערכות שבאו אחריהן, מבלי שיודו כי בעצם הם האשמים העיקריים בכך. הם יודו בפה מלא כי עוד לא קם בישראל שר תחבורה כמו בצלאל סמוטריץ' או שרת משפטים כמו איילת שקד, שהצליחו לחולל בתקופה קצרה מהפכות שלמות, לא במערך משגיחי הכשרות (שגם הוא אכן חייב לעבור טלטלה רבתי, אבל מי יעשה אותה? ש"ס?) אלא בליבת השלטון של המדינה, כמו מערכת המשפט ומערכי התחבורה. אבל להצביע עבורם? חס וחלילה. צריכים להציל את נתניהו.
זו הסיבה העיקרית לכך שהציונות הדתית נבעטת ומושפלת שוב ושוב. והיא נובעת מהעובדה שהיא מתקשה לזנוח את ההתרפסות שלה בפני נתניהו. התרפסות שעוד תירשם בדברי ימיה כמעשה איוולת בלתי יסולח.
בואו ניקח רק את העשור האחרון. הציונות הדתית ספגה מנתניהו סטירה ראשונה עוד ב-2013 ואחריה עוד אחת ועוד אחת. והיא, מוכה וחבוטה, שותתת דם וחובשת פצעיה, חוזרת שוב ושוב אל בעלה האלים. הוא בועט באחורי הציונים הדתיים והם חוזרים ומצביעים עבורו. הוא משפיל אותם והם קמים, מנגבים את הרוק וצועקים "ביבי מלך ישראל!". עוד לא נמצא בציונות הדתית העוז לקום ולומר "עד כאן". מדוע? כי היא פוחדת מאותו מלכוד 22 בלתי נמנע. כי מאיימים עליה שאם תפיל את מחנה הימין, כפי שעשתה ב-92', יתרגש עלינו אסון אוסלו נוסף והיא אינה חשה כלל כי האסון כבר כאן.
הצטרפותו של הרב רפי פרץ לממשלה (ובכוונה לא אומר "הבית היהודי", שכן מוסדות המפלגה כלל לא נשאלו בעניין) היא עוד שלב בהתחנפנות הזו. הרב פרץ, שמוכיח בכל פעם מחדש כי שמירת מוצא פיו אינה הצד החזק שלו, קיבל ליטרת בשר שתמורתה זנח את כל עקרונות האמת והצדק. ספק גדול אם הוא עצמו מאמין שיוכל להשפיע במשהו על דרכה של הממשלה.
מישהו ראה, למשל, את המלה "ריבונות" בקווי היסוד של ממשלת האחדות החדשה הבאה עלינו לטובה? רפי פרץ אפילו לא דרש להכניסה למצע.
מישהו מאמין שגם אם מעתה יהיה פרץ חבר בוועדת השרים לחקיקה וגם אם לקואליציה יש שני חברים בוועדה לבחירת שופטים, שר המשפטים ניסנקורן יאפשר ולו צעד קטן כדי להעצים את הכוח השמרני בבית המשפט העליון?
מה עוד הוא קיבל? בהסכם כתוב כי תוסדר פעילות ותקצוב מערכת החינוך הממלכתית דתית בבסיס התקציב, ובעת מינוי דיינים לבתי הדין הרבניים, שליש מהם ימונו מהציונות הדתית. אכן הישג עצום! אבל אוי, כמה שהזיכרון שלנו קצר. את ההישגים האלה כבר השיגו קודמיו של פרץ כמעט בכל ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו עם ראשי ממשלות הליכוד לדורותיהם. משהו מכל זה אכן התממש? ולמה שזה יתממש? מה אנחנו, המפלגות החרדיות?
תעירו אותי כאשר ההבטחות האלו ימולאו. הן ימולאו בדיוק כמו הבטחותיו של פרץ לאיתמר בן גביר (הבטחה שלא הייתה צריכה להינתן מלכתחילה) ולחברי ימינה. באידיש קוראים לזה "הבטוחעס".
יתכן שעד ששורות אלה יראו אור, הכול ישתנה. הנוסחה תימצא ו"ימינה" תכנס לממשלה אחרי ככלות הכול. גם אם זה יקרה, ההרגשה החמוצה תישאר לאורך כל הקדנציה כי הרי קשה להאמין שחברי, החוזר בתשובה, לא יחזור לסורו ויצביע שוב לביבי בבחירות הבאות.
