היום (יום א') צפויה להיערך השבעת הממשלה הגדולה בתולדות המדינה. כ-36 שרים ומתוכם, על פי הצפי, כ-6 נשים בלבד. מדובר אמנם בשיא של כל הזמנים, אך כשמדובר בממשלה כל כך גדולה, ניתן היה לצפות שיהיה בה ייצוג נשי גדול יותר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בפריפריה מוותרים על תורמות טסיות דם שיכולות להציל חיים
– מדיניות ההפחדה מפני הקורונה הוכיחה את עצמה
– איך שולפים אישה בסכנת חיים מבלי לסכן את חייה?
הדלות המספרית הזו מתחדדת לנוכח הכתבה של קרן בצלאל בחדשות 12 במוצאי שבת, שמראה באיזו הצלחה התמודדו מדינות בהן מכהנות נשים כראשי ממשלה עם משבר הקורונה. הפער בינינו לבין המדינות האלה הוא בלתי נתפש מהבחינה הזו. במדינות כמו ניו זילנד, גרמניה ורוב מדינות סקנדינביה אישה היא המנהיגה, ואילו אצלנו, גם אם נשים זוכות לכהן כשרות, במקרים רבים התיקים יהיו זוטרים יחסית.
ממסמך של המכון הישראלי לדמוקרטיה שנכתב לאחר סיבוב הבחירות השלישי עולה כי רק 19 מתוך 251 האישים שכיהנו בתפקידי שרים היו נשים. הן מעולם לא איישו את תפקידי המפתח של שרי הביטחון או האוצר. יש כמובן את גולדה מאיר, שכיהנה כראש ממשלה בין סוף שנת 1969 לשנת 1974, ואת ציפי לבני שהתמודדה על ראשות הממשלה כיו"ר קדימה בבחירות לכנסת ה-18, אך מדובר ביוצאות מן הכלל שלא מעידות על הכלל.
כל אישה שצופה בכתבה כזו, בה מתוארות פעולותיהן של הנשים המנהיגות נגד הקורונה, מקבלת השראה. הודות לצעדים מהירים, נחושים ונכונים – הן הצליחו להגיע למספר קטן של חולי קורונה ולמיעוט נפטרים. כך למשל, ראש ממשלת ניו זילנד הכריזה על סגר במדינה שהיא עומדת בראשה כבר בסוף מרץ עוד בטרם נרשם נפטר אחד מהמגפה. היא קראה לאזרחים לציית ולהישמר, וכדברי הכתבה גרמה ל"ריסוק העקומה" עם פחות מ-1,500 חולים ו-21 מתים.
קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, העמידה מערך בדיקות גדול ומהיר והתוצאה היא מספר מתים קטן יחסית פר מיליון תושבים. נשיאת טאיוואן לא האמינה לשכנים הסינים שלה ולא נקטה בסגר אלא ניהלה מעקב ובידוק על כל מי שפיתח תסמינים. נכון לעכשיו יש שם 440 חולים ושבעה מתים בלבד (!). הנשים הללו מתוארות בכתבה ככאלה שלא זלזלו במשבר, הקיפו את עצמן במומחים ובמומחיות וגילו אמפתיה אנושית כלפי השלכות המגפה. הן הדגימו עבודה למופת גם מהבית וחלקן אף קיצצו משכרן.
חבל שצריך לייחד כתבה על נשים כאלה, ושנשים שעומדות בראש מדינה הינה תופעה שעודה נדירה, גם בעולם. אך גם בהשוואה עולמית ישראל מדורגת רק במקום ה-100 מבחינת ייצוג נשים בממשלה. גם בקרב המדינות החברות ב-OECD היא מדורגת במקום ה-31 מתוך 33, עם שיעור ממוצע של 19 אחוזים שרות בממשלה נתונה, לעומת 32.2 אחוזים במדינות אחרות.
התחושה היא של שנות אור שצריך להשלים. הצער וההחמצה בולטים יותר כשמגלים מקרים של חוסר סולידריות בין הנשים לבין עצמן. ממחישה זאת היטב ההחלטה של מירי רגב, שרת התחבורה הנכנסת, להודיע בשיחת טלפון למנכלי"ת המשרד, קרן טרנר-אייל, על פיטוריה המיידיים כיוון שהיא מגיעה עם מנכ"ל משלה. טרנר-אייל זכתה לשיחת הטלפון המפוקפקת כשהיא בחופשת לידה, מעשה המשאיר טעם רע אפילו יותר.
טרנר-אייל, שסוגרת ארבע שנים בתפקיד, היא אישה צעירה ומרשימה, שבלטה בעשייתה. היא התפרסמה כשהחליטה שפעמיים בשבוע במשרד התחבורה לא יקיימו ישיבות אחרי השעה 15:00 כדי שהורים יספיקו לאסוף את הילדים מהמסגרות. היא דוגמה לאשת קריירה שדורשת גם מהגברים העובדים במשרדה שלא לפגוע במרקם המשפחתי בשביל העבודה, ואנחנו זקוקים לעוד כמוה.
גם רגב היא אישה שהגיעה כמעט הכי רחוק שאפשר, כמי שמיועדת בחלקה השני של תקופת הממשלה לתפקיד שרת החוץ. אבל בדרכה למעלה, ומידיעתה כמה צפוף וקר שם לנשים, היה עליה לנקוט ברגישות ובטקט. טרנר-אייל מבינה כי אלו חוקי המשחק כשמדובר במשרות אמון, והיא גם מסומנת כמועמדת מבטיחה למשרת מנכ"ל משרד האוצר, אבל גם במקרה חילופים היה מקום לוותר על אבחת החרב המגושמת.
ראש הממשלה דחה את השבעת הממשלה מיום חמישי להיום כדי לנסות למצוא תפקידים לבכירי הליכוד, גברים ברובם, וחבל. נשים, כמו שאמרה מדלן אולברייט, מזכירת המדינה לשעבר של ארה"ב, שהתראיינה אף היא לכתבה ששודרה אתמול, ניחנות במולטיטסקינג מפותח. הן קשובות, הן רגישות, הן חרוצות וככאלה לא זקוקות ליחסי ציבור או להעדפה מתקנת. הן צריכות לקבל את המקום המגיע להן בפוליטיקה הישראלית כנגזרת למספרן באוכלוסייה ובזכות כישוריהן, ולא בחסד.
