רבים, ובהם גם כותב השורות הללו, שחררו אנחת רווחה גדולה כאשר לפני כשבעה שבועות וחצי נבחר בני גנץ ליו"ר הכנסת, ולכאורה נסללה הדרך להקמת ממשלת אחדות. בשעות הראשונות היה נראה כאילו השבעת ממשלה חדשה היא עניין של יומיים-שלושה, גג שבוע, אבל במציאות התהליך נסחב, התארך, והוציא את המיץ לכל הצדדים. שורה של משברים, פיצוצים ואיומים הפכו את בשורת האחדות למרגשת הרבה פחות משיכולה הייתה להיות. אולם, גם אחרי שבעת השבועות הללו, שלושת הימים האחרונים, מאז יום חמישי, שברו כנראה את כל השיאים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סודוקו המינויים של נתניהו יגבה מחיר ציבורי כבד
– מחלקת המדינה האמריקנית: לפלסטינים אין זכות וטו בנוגע להחלת ריבונות
– חלוקת התיקים: כך תיראה הממשלה הבאה
מלאכת הרכבת ממשלה היא תמיד עניין לא פשוט וגם לא אסתטי במיוחד. כמו נקניק, גם ממשלה היא משהו שעדיף לא לראות איך מכינים אותו. אבל הפעם נראה שהפוליטיקה השתלטה על ההיגיון עד הסוף, ואת התוצאות, כמו תמיד, תשלם המדינה, כלומר אנחנו האזרחים.
רבות דובר בימים האחרונים על מספר השרים. מי שקצת בקי בעניינים יודע שזה נתון חסר כל חשיבות. שר זה לא דבר יקר גם בסביבה של חוק נורבגי. הוא לא מרוויח מי יודע מה וגם הרכב, הנהג, הלשכה והמזכירה זה לא סיפור רציני. אם בשביל לקבל ממשלה יציבה צריך לתת עוד כמה לשכות ונהגים – זה שווה את זה. מה שיקר מאוד הם משרדים. משרד ממשלתי זו אופרציה שלמה. לשכת שר עם שורה של עוזרים ויועצים, מנכ"ל, עוזרים, ראשי אגפים: פרויקט שלם ולא זול בכלל.
במשך השנים נעשה בישראל מסע דה-לגיטימציה נרחב למושג של "שר בלי תיק", שהוא חבר ממשלה שאינו מופקד על ניהול משרד. בעבר היה מקובל למנות שרים בלי תיק, בוודאי בממשלות רחבות, אבל היום אף פוליטיקאי שעיניו בראשו לא יסכים להיות שר בלי תיק. על מנת לפתור את הבעיה נוצר מצב שבו מייצרים משרדים עבור שרים.
בית החרושת הזה מתנהל בשני מסלולים עיקריים: המסלול הראשון הוא משרדי דמה, שכל עניינם הוא להחביא את העובדה שהעומד בראשם הוא בעצם שר בלי תיק. במשפחה הזו נמצאים "משרדים" כמו המשרד לענייני מודיעין ששום גוף מודיעיני אינו כפוף לו, או "המשרד לנושאים אסטרטגיים", שתוך חיפוש במה לעסוק הפך למעשה למשרד למאבק ב-BDS ובאנטישמיות. אין ספק שמדובר בנושא אסטרטגי, אך האם באמת דרוש לזה משרד? ספק רב. ויש עוד כמה כאלו, כמובן. המשרדים המשתייכים למסלול הזה הם, באופן יחסי, הצרה הקטנה. הבעיה היחידה איתם היא שהם מבזבזים כסף, כי אף שר לא מעוניין להיות אחראי על כלום ושום דבר, וכך הולכות ומומצאות להן פעילויות ממשלתיות אם יש בהן צורך וגם אם אין. למסלול הזה משתייכים גם "משרדי ארנק": משרדים שהם בעצם סוג של פנקס צ'קים גדול, שבמקור נועד להוות כלי להתמודד עם בעיה מסוימת, ובפועל משמש את השר על מנת להשיג מטרות פוליטיות. הדוגמה הכי מובהקת: משרד הפריפריה.
המסלול השני, הבעייתי יותר, הוא המשרדים המפוצלים. קחו למשל את המשרד לשוויון חברתי. תחילה הוקם המשרד לאזרחים ותיקים, שפיצל מתוך משרד הרווחה חלק מהיבטי הטיפול באוכלוסייה המבוגרת – לא כולם. המשך צורפו למשרד הרשות לקידום מעמד האישה ממשרד ראש הממשלה וכך גם מטה ישראל דיגיטלית שהיה קודם לכן חלק ממערך שלם של דיגיטציה וסייבר במשרד ראש הממשלה. התוצאה היא שורה של גופים שהחליפו "אבא" ונותקו מהסביבה הארגונית הטבעית שלהם, ללא סיבה ברורה, וללא היגיון ארגוני ברור. משרד ירושלים ומורשת, אגב, הוא דוגמה מצוינת לעוד משרד כזה. שורה של יחידות שלוקטו לתוך משרד צעיר יחסית, בלי שיש ביניהן קשר ארגוני ממשי והסיבה לחיבורם הוא הצורך לארגן תפקיד לפוליטיקאי פלוני או אלמוני.
עם הקמת הממשלה הנוכחית התבשרנו, באותו האופן, על הקמת המשרד לקידום קהילתי, שנתפר עבור אורלי לוי-אבקסיס. המשרד החדש יורכב מכמה גופים ששוכנים כיום במשרד לביטחון הפנים, ואשר איש לא שאל את עצמו מה תהיה ההשפעה של ההעברה שלהם למשרד נפרד. ואם זה לא היה גרוע מספיק, בא הפיצוי שקיבל השר אלקין ושם את המשרד של אורלי לוי אבקסיס בכיס הקטן. לכבודו של אלקין הוקמו שני משרדים. האחד תוצאה של קריעתו לגזרים של משרדי החינוך, ממנו הוצאו ההשכלה הגבוהה, תנועות הנוער, תרבות יהודית ועוד תחומים מתחומים שונים. השני הוא המשרד למשאבי מים, שנולד מפיצולו של משרד האנרגיה. את כל הטוב הזה, אגב, יקבל אלקין רק לחצי קדנציה – בחצי השני הוא יהיה שר התחבורה.
הבעיה במשרדים המומצאים מהמסלול השני היא שבנוסף ללשכות, למנכ"לים ולפקידים המיותרים, הפיצולים הללו יוצרים גם סרבול משילותי עצום. אין באמת סיבה לפצל את פעולת הממשלה לכל כך הרבה משרדים. זה לא יעיל ומסרבל את היכולת לתאם עבודה משותפת בתחומים קרובים, שהייתה הרבה יותר פשוטה כאשר תחומים קרובים פשוט התקיימו בתוך אותו משרד. ככל שהממשלה נדרשת לנהל יותר ממשקי פעולה בין-משרדיים היא באופן בלתי נמנע יותר מסורבלת ופחות יעילה. הבעיה היא שאת מחיר חוסר היעילות הזה קשה אפילו למדוד כמו שצריך, ולכן איש לא יודע לומר לנו כמה פגיעתו רעה, אך ללא ספק היא רעה מאוד.
ואם לא די בכך, גם משרדי הדמה וגם המשרדים המפוצלים נוטים עם השנים להפוך לגורם קבוע בנוף שלנו. מרגע שהם נפתחו איש לא ממהר לסגור אותם. התוצאה היא שחוסר היעילות מונצח גם כשהצורך הפוליטי פוחת. לשם דוגמה: בממשלה ה-34 כיהן במשך רוב הקדנציה השר ישראל כ"ץ גם כשר התחבורה וגם כשר המודיעין. למה היה צורך להחזיק את משרד המודיעין בחיים? לא ברור. באותו האופן היה השר נפתלי בנט גם שר החינוך וגם שר התפוצות. האם באמת הייתה הצדקה להמשך קיומו של משרד התפוצות כמשרד נפרד בכל התקופה הזו? גם זו שאלה שהתשובה עליה לא באמת ברורה. וכך אפשר להמשיך עם עוד כמה משרדים שנותרו בחיים, עם צוות מלא ותקציב לא קטן, ללא סיבה ברורה, רק משום שלפני קדנציה, שתיים, או ארבע היה צורך להקים אותם.
כל המערך הזה, שיכל להתנהל בצורה הרבה יותר רזה והגיונית עם 16-12 משרדים, מנופח בצורה בלתי סבירה בגלל הדה-לגיטימציה למוסד ה"שר בלי תיק", בגלל יחסי הציבור הגרועים לתפקיד של חבר כנסת, ובגלל הדרך המשונה, יש לומר, שבה נתניהו נוהג לנהל את ענייניו, אשר מקצינה מקדנציה לקדנציה. אם נלמד להכיל קצת יותר שרים בלי תיק, ובמקביל חברי הכנסת יבינו שלהיות חבר כנסת זה לא עונש אלא תפקיד רם מעלה, חלק ניכר מהביזיון שמולו אנחנו עומדים כרגע יכול להיחסך.
