שנה ושלושה חודשים לאחר שנבחר ליו"ר הבית היהודי כדי להציל את המפלגה, נדמה שהרב רפי פרץ בחר להפוך לקברן שלה. תפקיד "שר לענייני" כלשהו נתפר לו כדי לסלול את דרכו לממשלת נתניהו־גנץ, אולם הצעד הזה, שנותן הנשמה מלאכותית קצרה לקריירה הפוליטית האישית של הרב פרץ שהיה עד לפני שנה וחצי ראש ישיבה מוערך ורבצ"ר בדימוס, יהיה בסבירות גבוהה למדי המסמר האחרון בארון המתים של הבית היהודי. המפעל המפואר שהתחיל בהקמת הסתדרויות המזרחי והפועל המזרחי בתנועה הציונית, נמשך בהקמת המפד"ל והפך לימים לבית היהודי, איבד בצעד שנקט הרב פרץ את יכולתו להתקיים.
לבית היהודי, המפד"ל הישנה 2020, אין תקומה מחוץ למסגרת דוגמת ימינה. בלעדיה הוא צפוי פשוט להיעלם. לכן, גם אם בטווח הקצר אולי יהיה למפלגה ולעסקניה רווח כלשהו מהצטרפות הרב פרץ לממשלה, בטווח הארוך יותר זו פשוט התאבדות.
ראוי לומר בבירור: הרב פרץ אינו נושא לבדו באחריות לחיסול הבית היהודי. רבים לפניו עשו במלאכה הזו, ובראשם נפתלי בנט, שנטש את הבית היהודי באורח שפגע אנושות במפלגה. אולם בסופו של דבר המלאכה נקראת על שם גומרה. הרב פרץ מעולם לא נבחר בהליך רגיל במוסדות הבית היהודי. הוא הובא לבית היהודי כמעין "מלאך מושיע" שהיה אמור לחלץ אותה מהבוץ שטבעה בו. מאז הוא עשה כל טעות פוליטית אפשרית, והטביע את המפלגה עמוק עוד יותר בבוץ. החלטתו להעדיף את הישיבה סביב שולחן הממשלה, על פני הסיכוי להצליח לשקם באופן כלשהו את הבית היהודי, מעידה יותר מכול על כך שהבחירה בו הייתה מלכתחילה שגיאה. כעת נותר רק לקוות שימינה, מחוץ לממשלה, תצליח לנצל את השנים הבאות כדי לבנות את עצמה כמפלגה יציבה ובעלת עמוד שדרה, שתהיה בית ממשי לבוחריה.
גברים בלבד
מספרים על אחד מגדולי חוקרי התלמוד בדור הקודם, שנשאל על ידי אחד מתלמידיו אם יש אירוניה בתלמוד. נענה הפרופסור הישיש ואמר: "בוודאי, הלא שנינו 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'". מאחורי ההלצה העתיקה הזו מסתתרת אמת עגומה. דרכם של ניסיונות לאיחוד ולהשכנת שלום שלעיתים דווקא הם עצמם גורמים לחידוד המחלוקות ולהעצמתן. השבוע, היוזמה המעניינת של הרב אלי סדן, ראש המכינה הקדם־צבאית "בני דוד" בעלי, הייתה מקרה כזה.
היוזמה כללה הפצת חוברת ("רב המאחד על המפריד") ועריכת יום עיון, בניסיון לשרטט מכנה משותף רבני לכל אגפי הציונות הדתית. לטענת הרב סדן, הנושאים ששוררת בהם הסכמה רחבה בתוך הציונות הדתית הם רבים ונכבדים יותר מהנושאים השנויים במחלוקת. החידוש ביוזמה הוא שותפותם של רבני "ישיבות הקו" עם רבנים שמזוהים באופן מובהק עם האגף הליברלי בציונות הדתית. כידוע, חלק ניכר מרבני "הקו" העדיפו בעבר לא להצטרף ליוזמות אחדות מגזריות. אבל כעת יכולנו להאזין ביום העיון לרב רפי פוירשטיין מהנהלת ארגון רבני צהר לצד ראש ישיבת עטרת ירושלים הרב שלמה אבינר, וליו"ר רבני "בית הלל" הרב מאיר נהוראי יחד עם ראש ישיבת "שבי חברון" הרב חננאל אתרוג. הנה מה טוב ומה נעים שבת רבנים גם יחד.
אבל מה שנראה ברגע הראשון כמו יוזמת אחדות משמחת מאוד הביא במהרה דווקא לחידוד עז של המחלוקות הפנימיות בציונות הדתית, ובעיקר לחידודה של מחלוקת אחת חשובה. בחוברת אבחן הרב סדן שהנושא של רוב המחלוקות הפנימיות בציונות הדתית הוא מעמד האישה ביהדות. האופן שבו הציג הרב סדן הן את נקודות ההסכמה והן את נקודות המחלוקת בנושא הזה עורר זעם רב. התחושה של רבות מהקוראות, וגם של רבים מהקוראים, הייתה שהדברים נוסחו בפטרונות, באי הבנה ובהקטנה של העמדות שהוא חולק עליהן.
לכך התחברה העובדה שהחוברת נשאה "הסכמות" של רבנים, חרד"לים יותר ו"ליברלים" יותר, שהיו שותפים לשיח מוקדם עם הרב סדן על התוכן שלה. ואולם, בין כל ה"הסכמות" לא נמצאה ולו רבנית אחת, לא מהאגף הליברלי ואפילו לא מהאגף השמרני הקרוב בדעותיו לרב סדן. גם יום העיון כמובן היה על טהרת הרבנים, ללא רבנית או תלמידת חכמים.
הרי שתי הסוגיות שלובות זו בזו. נדמה שהרב סדן ניסח את המחלוקת הפנימית בציונות הדתית בסוגיית מעמד האישה ביהדות, כפי שהיא הייתה אולי לפני עשור או 15 שנה. מאז קרו הרבה דברים. רכבת הפמיניזם הדתי יצאה מזמן מהתחנה, ועל מה שהרב סדן סבור ש"אין חולק" בהחלט יש מי שחולק, ובעיקר מי שחולקת. אני לא מדבר על מי שאימצו אורחות חיים ועמדות על גבול האורתודוקסיה, כמו מניינים משותפים, למשל. גם בזרם המרכזי של המגזר עמדות פמיניסטיות תופסות כיום מקום מרכזי. שיח שאינו מבין אותן מפספס את היעד, ולעולם לא יביא לאיחוד, אלא להפך.
כמובן, הניסוח הלקוי אינו מקרי. הוא נובע מכך שהרב סדן לא ניהל את השיח מול מי שבאמת נמצאות מהצד השני של המתרס, למשל אלו שמובילות את מהפכת לימוד התורה לנשים. אילו היה מקיים איתן שיח מעמיק, היה מבין אחרת לחלוטין את כל הנושא (וכלל לא בטוח שהוא עדיין היה סבור שגם בנושא הזה "רב המאחד על המפריד"). מעמד האישה ביהדות הוא לא סוגיה תיאורטית, הוא שאלה של חיים, והחיים הללו הם של נשים. במקום לדבר עליהן, הרב סדן צריך לדבר איתן. בלי לדבר ולהבין באמת את המחלוקת, כל דיבור על המאחד והמבדיל הוא חסר ערך. זו לא הדרך לאחדות, זו הדרך להפרדה וניכור.
קורונה כלכלית
חדשות הקורונה בישראל משמחות מאוד. מעט מאוד חולים חדשים מתגלים בארץ מדי יום. בשבוע האחרון אובחנו בישראל בממוצע פחות מ־35 חולי קורונה חדשים מדי יום. באותה העת ממש החלימו בישראל מדי יום כ־227 חולים בממוצע. אין ספק ששלב בלימת מחלת הקורונה בישראל היה הצלחה. אף שהמגפה בהחלט התפרצה, ננקטו כל האמצעים הנדרשים כדי לבלום אותה, והיא אכן נבלמה בתוך זמן קצר.
מה שלא נבלם הוא המשבר הכלכלי והחברתי שהביאה בכנפיה המגיפה. גם לאחר שכבר ברור שאין מוקדי התפרצות גדולים, החזרת המשק לפעילות נעשית בשלומיאליות מחרידה. מאפיין משותף של כמה מההחלטות החלמאיות שהתקבלו הוא ניתוק מהשטח. ההחלטה להחזיר את כיתות ד' עד ו' ליום לימודים או יומיים בשבוע, מתווה פתיחת המופעים והתיאטראות המגביל את האולמות לשליש מן התפוסה, הסירוב לאפשר פתיחת תחנות הצלה בחופים: כל אלה הן דוגמאות מאפיינות. הפער בין מקבלי ההחלטות להתרחשויות בשטח מזמן לא היה כל כך חריף.
לכל זה מצטרף כמובן היעדר אמות מידה ברורות ושקופות לציבור להחזרת ענפי המשק לפעילות, או סגירתם במקרה של החרפה במצב. מה יעיד שהמחלה גוועה ומה ייחשב להתפרצות מחודשת? אילו נתונים יאפשרו, למשל, להחזיר את הילדים לגן לשבוע מלא? ומתי יהיה אפשר סוף־סוף לשבת בבית קפה? שום דבר לא ברור, ונדמה שכך גם למקבלי ההחלטות. אם יש משימה דחופה לממשלה החדשה, הרי היא לעשות סדר בסיפור הזה. אחרת, יחד עם המשק הקורס גם אנחנו נצא מדעתנו.
