משבר הקורונה שינה במהירות את אורחות חיינו, וסיפק לכולנו הזדמנות לחשבון נפש לגבי עצם הנחיצות וההצדקה להרגלים הישנים שלנו. אם יכולנו להסתפק בצריכה בסיסית בימי הסגר הקשים, אולי אין בעצם צורך בגודש הצרכני בימי שגרה? אם יכולנו ליהנות מחתונה משפחתית צנועה, אולי חתונות כאלה נכונות גם ללא מגפה? ואם יכולנו, מרגע לרגע, לוותר על כל כך הרבה הנאות וצרכים כדי להציל חיים, אולי נוכל לוותר על עוד כמה הנאות כדי להציל את האנושות כולה ממשבר האקלים?
בין הלקחים המעשיים ראוי לחשוב גם על לקחים רעיוניים – למשל, בתחום היחס לאידיאולוגים ואידיאולוגיות. בדרך כלל אנחנו נוטים להעריך מאוד אנשים אידיאולוגים. הם נתפסים כאנשים ערכיים, שמוכנים להילחם עד יומם האחרון על מה שנראה להם כהתנהלות האנושית הראויה. לעומתם המהלכים בין הטיפות, שאומרים "מצד אחד" ו"מצד שני", נראים לנו כפשרנים, חיוורים, עד כינוי הגנאי האולטימטיבי: מפא"יניקים.
לכאורה, בימי הקורונה, שיצרו מתח משמעותי בין צורכי הבריאות לצורכי המשק והכלכלה, היה טבעי שנעריך במיוחד את אלה שהציבו בפנינו מודלים מוחלטים: אלה שהבריאות מבחינתם מעל הכול, שהרי בוודאי אין ערך עליון מקדושת החיים, ואלה שמבחינתם הכלכלה מעל הכול, שהרי לא הגיוני לסכן את איכות חיי הציבור כולו בשביל אריכות ימיהם הנמוכה יחסית של הזקנים.
והנה, הפלא ופלא, לא רק שלא טיפחנו את שני הקצוות הללו, אלא שהם כמעט ולא העזו להופיע בפנינו. כמעט לא שמענו אנשים שהכלכלה לחלוטין לא עניינה אותם, כי מבחינתם רק הבריאות חשובה; וגם לא אנשים שהבריאות לא עניינה אותם, כי חייבים לקיים את הכלכלה. גם במשרדים הרלוונטיים, האוצר והבריאות, אנשי המקצוע הציגו כל אחד דגשים אחרים אבל אף אחד מהם לא חשב לרגע לטעון שהצד שמציג עמיתו כלל אינו חשוב. אדרבה, מומחי הבריאות התאמצו להוכיח שדרכם נכונה גם מבחינה כלכלית, ומקצועני המשק התאמצו להוכיח שדרכם נכונה גם מבחינה בריאותית.
בנקודה הזאת אולי יהיה מי שיאמר: טוב, זה נכון באשר לצרכים קיומיים, אבל לא בהתנגשות בין ערכים. שם צריך כל אדם רציני לבחור צד ולדבוק בו. אבל למעשה, עצם האבחנה בין צרכים לערכים היא מלאכותית. בעומק הדברים, הערכים הם השמות המכובדים שהענקנו לצרכים כדי שיוכלו להיות יותר מלהיבים וחד־משמעיים. סוציאליזם מבטא ביסודו את הצורך של השכבות החלשות לזכות בתנאי מינימום גם אם כישוריהם אינם מספיקים לכך. ליברליזם מבטא את הצורך של כולנו בחופש, וכדומה.
למעשה, מה שאנחנו מכנים "ערכים" הם בעצם צרכים שנמצאים בקומה גבוהה בפירמידת הצרכים של מאסלו, מעל צורכי הקיום היסודיים כמו אוכל, דיור ודומיהם. כשעוברים משפת הערכים לשפת האידיאולוגיות, המצב נעשה חמור עוד יותר. אם "ערכים" עוד יכולים להיאמר בלשון רבים, וטבעי לגמרי שאדם יאמר שיש בעולמו סט של ערכים שהוא מבקש לאזן ביניהם – הרי כשמדברים על אידיאולוגיות, לכל אדם אמורה להיות רק אחת כזו. אדם שיאמר על עצמו שיש לו הרבה אידיאולוגיות, ייתפס כזגזגן לא רציני.
העובדה הזו מוכיחה עד כמה אידיאולוגים הם אנשים מסוכנים, גם כשאינם מתכוונים להשתמש באלימות כדי לממש את תפיסתם. הצבתו של ערך אחד עליון על כל שאר הערכים היא מודל מסוכן שההיסטוריה כולה, ובוודאי זו של מאה השנים האחרונות, מוכיחה את כישלונו. סוציאליזם לא מאוזן הביא לדיקטטורה קומוניסטית; לאומיות לא מאוזנת הביאה למשטרים פשיסטיים ונאציים; דתות לא מאוזנות הן סכנה לאורך כל ההיסטוריה; ואפילו ליברליזם לא מאוזן מסכן צרכים קולקטיביים של החברה, כמו הצרכים הביטחוניים.
לכן חיוני דווקא לקדש את שפת הצרכים, ואת ההכרה שלכל אחד מאיתנו, ובוודאי לחברה כולה, יש צרכים רבים שיש לאזן ביניהם במדוקדק. זה נכון בין עמדות לאומיות לאוניברסליות, בין עמדות דתיות לחילוניות, בין צדק חברתי לשוק חופשי – בדיוק כמו שזה היה נכון בשבועות האחרונים בין צורכי המשק לצורכי הבריאות.
