לקראת יום העצמאות האחרון פרסם ראש מוסדות בני דוד, הרב אלי סדן חוברת הגותית שהכריזה: "הציונות הדתית, תעודת זהות". תחת הכותרת "רב המאחד על המפריד" דן הרב סדן בסוגיות עכשוויות בציונות-הדתית ובעיקר בסוגיית המתח בין קבוצות שונות המרכיבות את הציונות-הדתית. עיקר טענתו היא שלמרות קיומן של מחלוקות רבות במגוון נושאים בין חלקי הציונות הדתית, את מרביתן ניתן לכנות כ- "טכניות" או טקטיות בלבד. לכן, עצם קיומה של תשתית אידיאולוגית משותפת מספיקה כדי להגיע לכלל מסקנה כי מדובר בקבוצה מאוחדת שניתן לראות בה חיל חלוץ לקידום הרעיון הציוני-דתי במדינה.
בעשור האחרון חל דיון ער בדבר שאלת התפצלותה של הציונות הדתית לתתי קבוצות. השאלה מרחפת בחלל האוויר ומיטב הכותבים, ההוגים ואנשי הרוח דנים ודשים בה רבות. לאור זאת לא מפתיע כי חוברת זו גררה הדים רבים וספגה מגוון רחב של ביקורות משלל כותבים שמייצגים אגפים שונים של הציונות הדתית, לצד הסכמות שחלקן הגדול פורסם בחוברת עצמה. עיקר הביקורות התמקדו בעובדה שהכותב הקטין את רוחב המחלוקות ועוצמתן ולא התייחס אליהן באופן מספק. חלק קטן מהביקורות התייחס לחוסר מיצוי של סוגיית הפמיניזם הדתי או השתקה של ההיבט העדתי בפיצול הציוני-דתי. אף שהדיון המתפתח והמתחדש בעקבות החוברת היה ראוי ומכבד, ברצוני לטעון כי כל הצדדים לוויכוח דנים בסוגיה שאינה נוגעת כלל בשאלת האחדות בציונות-הדתית. רוצה לומר, כי אף שיש אמת בטענות הנשמעות מכאן ומכאן, טענות אלה לא מעלות ולא מורידות, לפחות לא באופן ישיר ומשמעותי לדיון את עניין היותה של הציונות הדתית קבוצת זהות סוציולוגית מובחנת ואחידה למדי.
"קבוצה סוציולוגית" אינה בנויה על אחידות אידיאולוגית או התנהגותית, אלא על בסיס משותף משמעותי. כמובן, בסיס רעיוני-אידיאולוגי אחיד ו"גיזרת מחלוקות" שקטה תורמת לתחושת הזהות המשותפת, אך תנאים אלה כשלעצמם אינם מהווים הוכחה או הפרכה של הזהות הקבוצתית. נקודת המוצא לתזה עליה מבוסס הדיון בין הרב סדן למתנגדיו נובע מהמחשבה כי הגדרת המושג "מגזר" מבוססת על דמיון יחסי בדעות קונקרטיות, בנורמות התנהגות ובסגנון חיים.
אלא, שהגדרה זו הינה בעייתית ביותר- האם נוכל לאמץ הגדרה זו גם למושג "משפחה"? או שמא למושג "לאום"? האם כדי שנגדיר את כולנו כ"ישראלים" יש צורך בסגנון חיים משותף או בהתנהגויות דומות עד כדי זהות? האם אחים צריכים להיות "דומים" כדי להיחשב משפחה? דומני כי ברי לכל כי הגדרות של קבוצות סוציולוגיות אינן מבוססות על היבטים חיצוניים כדוגמת אידיאולוגיה, סגנון חיים והתנהגויות. כאמור, זהות או דמיון בכל אלה אינו מזיק לתחושת השותפות המגזרית אך אינו מהווה אבן בוחן להגדרת הקבוצה. ברצוני להציע כי הגדרת "המגזר" נשענת בעיקר על מושגים עדינים יותר של תחושת שייכות וסולידריות, תחושת היסטוריה וגורל משותפים, חוסר בתחושת זרות וכיוצא באלה.
אם נבחן את הציונות הדתית כיום ניטיב לראות כי למרות תהליכי הגיוון והשינוי שחלים בה, מידת תחושת המלוכדות ומידת ההסכמה על עקרונות הבסיס האמורפיים, לא רק שלא נפגעה אלא אף מתחזקת. לצורך הדוגמה, גם מייצגי הקצוות בציונות הדתית לא ירגישו תחושת זרות בולטת כאשר הם נמצאים בחברתם של אנשים אחרים השייכים גם הם לציונות הדתית, אף שהאחרים באים מקבוצה שונה בתוך הציונות הדתית. קרוב לוודאי, כי תחושתם האישית תהיה ממש "בבית" למרות האפשרות כי קיימות מחלוקות ושוני ביניהם. לעומת זאת, כמעט כל אחד מתוך הציונות הדתית שיקלע לסביבה בעלת תרבות חילונית או חרדית בולטת, יחוש תחושת זרות ברמה כזאת או אחרת. נצייר תמונה הפוכה, כמעט כל אדם שאינו משתייך לציונות הדתית שיקלע לחברתם של קבוצת אנשים מהציונות הדתית ירגיש אף הוא תחושת זרות ברמה כזאת או אחרת.
הדיון אודות אחדותה או פיצולה של הציונות הדתית המסתמך על "עומק ומרחב המחלוקות" שגוי מעיקרו, שכן זה אינו הבסיס לקיומה של קבוצה סוציולוגית או להעדרה. אין בנאמר לטעון שהדיון על המחלוקות הפנימיות בתוך הציבור הדתי-לאומי והמשמעויות שלהן מיותר, אלא על היותו דיון עצמאי שאינו רלוונטי לשאלת עצם היותה של הציונות הדתית "מגזר" על פי כל הגדרה סוציולוגית מקובלת. דומני, כי ראוי לזנוח את הדיון הוותיק העוסק בשאלת "אחידות המגזר" ולעסוק בדיון החשוב על הסוגיות עצמן.
