מול תעשיית הרצח הפלסטינית, ישראל היא נוכחת נפקדת. נוכחת בזירה ההסברתית והבינלאומית, כשראש הממשלה מציג את האבסורד למנהיגי העולם, ונפקדת לחלוטין במה שנמצא בהישג ידה: פגיעה בכיס המממן את המובן מאליו צריך לחוקק לפעמים אף על פי שהוא מובן מאליו, וגם אם החקיקה נתקלת במכשולים אינספור. כזה הוא החוק לקיזוז משכורות מחבלים. חוק שהוא מובן מאליו, הגיוני, צודק, אלמנטרי – אבל קשה מאוד, משום מה, לחקיקה. הוא מציע לקזז את גובה הסכום שהרשות הפלסטינית מעבירה למחבלים מתוך הכספים שישראל מעבירה לרשות (כספי מסים שישראל גובה בעבורה מתוקף הסכמי אוסלו, "פרוטוקול פריז").
כדי להבין את ממדי התופעה צריך לצלול למספרים. בשנת 2016 העבירה הרשות הפלסטינית סכום של כ־1.2 מיליארד ש"ח למשכורות ומענקים לאסירים היושבים בכלא בישראל. יותר ממה שהיא השקיעה במשרדים הכלכליים ובמשרדים לענייני תשתיות שלה (1.087 מיליארד), ומתקציב הרווחה שלה (827 מיליון ש"ח). וזה עוד לפני שדיברנו על הכבוד וההעלאה בדרגה שהאסירים מקבלים, על המענק השמן שמעניקה הרשות מרגע שחרורם מהכלא, ועל שלל ההטבות הכוללות פטור מתשלום ביטוח בריאות, הכשרות מקצועיות ועוד. תעשייה שיטתית של טרור, חינוך לרצח ותגמול רצח.
הרשות הפלסטינית מזניחה את החיים עצמם לטובת תרבות של ייצור מוות ושנאה. המשוואה פשוטה: יותר דם יהודי, יותר כסף. יש גם תג מחיר: מחבל ממזרח ירושלים מקבל יותר מפלסטיני, מחבל עם אזרחות ישראלית יקבל עוד יותר.
אל מול תעשיית הרצח הזו ישראל היא נוכחת נפקדת. היא נוכחת בזירה ההסברתית והבינלאומית, למשל כשראש הממשלה מציג את האבסורד למנהיגי העולם ולנשיא ארה"ב, היא נפקדת לחלוטין במה שנמצא ממש בהישג ידה: קיצוץ כספי, פגיעה בכיס המממן.
לפני כמה חודשים יזם חבר הכנסת אלעזר שטרן מ'יש עתיד' את החוק לקיזוז משכורות המחבלים. אליו הצטרף יו"ר ועדת החוץ והביטחון ח"כ אבי דיכטר, ויחד הם הובילו את המהלך הזה. לא בטוח שהם צפו את גובה הלהבות וההתנגדות, את הניסיונות לאחיזת העיניים ולחירור החוק.
במקביל מובילים משרד הביטחון והשר ליברמן חקיקה דומה והיא עברה השבוע את ועדת השרים לענייני חקיקה. עם הרבה כותרות מבטיחות של "סוף תיאטרון האבסורד", הם העבירו חוק מלא חורים שבעצם לא משנה שום דבר. החוק של ליברמן כולל סעיף קטן אבל חשוב שמתיר לקבינט מקום ל"שיקול דעת" אם לקזז את הכסף. אגב, כבר היום יש מקום לשיקול דעת וגמישות. מדינת ישראל יודעת לעכב את כספי המסים מעת לעת, והיא לא זקוקה לחקיקה. החוק של ליברמן הוא חוק ריק מתוכן, מהלך שכולו אחיזת עיניים.
מי שמסתכל על הדיונים שמאחורי החוק עלול לא להאמין כמה המערכת מקובעת ונכנעת מראש, גם כשזה עולה בחיי אדם.
"הצעת החוק מאפשרת לקבינט גמישות מלאה בהתאם לשיקולים מדיניים לקבל את ההחלטה", אמר נציג המחלקה המשפטית של משרד הביטחון. "יכולים להיות נימוקים ביטחוניים הנוגעים למצבה של הרשות או נימוקים מדיניים הקשורים להסדר כזה או אחר".
משרד הביטחון לא לבד. גם משרד החוץ הצטרף וטען כי "לא כל כך פשוט להצדיק את נושא הקיזוז מבחינה בינלאומית". נציג המטה לביטחון לאומי הציג מצב היפותטי מציאותי: "נניח שגורם ביטחוני יבוא ויגיד שאם אתה מקזז כספים, המשמעות תהיה קריסה של הרשות הפלסטינית. לכן צריך לאפשר את הגמישות".
משרד האוצר לא טמן ידו בצלחת והוציא התנגדות חד־משמעית הכוללת אמירה כי "אנו מתנגדים לשימוש בכספים שינוכו לצורך ביצוע פרויקטים ומשימות לחיזוק המאבק בטרור והמאבק במימון טרור". כן, עיניכם רואות היטב.
המזל הוא שחבר הכנסת דיכטר לא התבלבל. כן, ישראל היא צינור להעברת כספי טרור; לא, לא הפקידות תקבע את המדיניות. "זה נמשך 23 שנים. כמה זמן לדעתכם השריפה תמשיך להתפשט?" תהה.
אני מביאה את החוק הזה ואת הדיונים שמאחוריו בכוונה, כדי לשקף עד כמה עמוק הבור שבו אנו שבויים, בור קונספציית אוסלו. החוק הזה כל כך צודק וחוצה מפלגות, והתירוצים של המערכת מעידים על גובה האתגר לשינוי. כל המערכת מסונדלת. קושרים עצמם מרצון ומפחד, לא חושבים מחוץ לקופסה ולא מעזים לדבר על צדק. מתייחסים לרשות הפלסטינית כאילו היא ילד קטן, כאילו העברת כספים לטרוריסטים היא גזרת הטבע. כמה התנשאות ועיוות. החוק לקיזוז משכורות מחבלים הוא רק הסימפטום, אבל הבעיה עצמה עמוקה הרבה יותר ואנחנו רואים אותה בכל רובד בחיינו עם הרשות הפלסטינית.
לקפוץ על ההזדמנות
בתחום של שינוי הקונספציה כדאי להאיר עוד משהו שקרה השבוע. שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן הופיע בכנס של מנהיגים יהודים אמריקנים ואמר משפט מפתח: "הטענה שצריך הסכם שלום כדי לשמור על ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית היא נדושה. במשך 25 שנים אנשים אמרו שהמצב לא יכול להימשך, אבל מה קרה בשנים האלה? ישראל רק צמחה ושגשגה".
בשמאל מיהרו לתקוף. אחת הטענות המרכזיות נגדו הייתה שהוא מנותק מהמציאות, השנייה הייתה בסגנון־ מה הוא מתערב, השלישית קפצה מדוע הוא מאיים ותוקף. כל התגובות היו מהולות בהרבה זלזול.
אבל האמת היא שאם מנקים את רעשי הרקע, יש פה שינוי ענק, שינוי מהותי ולא קוסמטי. אנחנו צריכים לקפוץ על ההזדמנות ולא למסמס אותה. כי כשנשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה הפעיל לחץ על ישראל ודיבר מעל ראשי המנהיגים בישראל, הוא בעצם דברר את ציפי לבני. "אני לא רואה את ישראל יהודית ודמוקרטית ללא פתרון שתי המדינות", הוא אמר. גם ג'ון קרי דברר את התזה הזאת – "ללא שלום ישראל לא תישאר יהודית ודמוקרטית". פתאום קרי ואובמה חרדים לזהות היהודית של מדינת ישראל. ניסיון מניפולטיבי שקוף.
"אנחנו חייבים להסתכל על מערכת היחסים בין ישראל לפלסטינים לא כנישואין אלא כגירושין". את המשפט הזה אומר שגריר ארה"ב, לא זמביש ולא סבא שלי אליקים העצני. זהו שלב נוסף בשינוי הקונספציה שאנחנו צריכים להשתחרר ממנה.
