החזרה החלקית של מערכת החינוך בשוך משבר הקורונה עוררה כמובן רעשי רקע ולמעשה הדיון בפתיחה המוחלטת עדיין נמשך, וכך גם הטרוניות, התלונות והטענות על כאוס, חוסר סדר וארגון לא מספק. אבל בתוך ההמולה הגדולה דומני שאנחנו מחמיצים לראות את קרן האור הבוקעת ממערכת החינוך בימים אלה ממש, והיא קשורה דווקא לחלקיות המצב ולעובדה כי המערכת פועלת בימים אלה במתכונת שונה.
אמנם, ברמה העקרונית שום דבר ממש לא השתנה. עמדתי הבסיסית היא שההיגיון המדריך את מערכת החינוך לא עבר שינוי כלשהו. הסיפור היה ונותר הכלכלה. השיח על ערכים, מיומנויות ושאר ירקות העונה אינו משנה את התמונה הרחבה והמעט עצובה ובהקשר הזה החזרת הלימודים, גם אם באופן חלקי, משרתת ללא צילו של ספק את המטרה של החזרת המשק לפסים יצרניים ושחרור כוח העבודה הפוטנציאלי שלו לטובת צמצום האבטלה והגדלת הייצור.
אולם, בתוך המסגרת הזו שמדריכה את המערכת מתברר שהצורך בהתאמה מחדש של דפוסי עשיית המערכת מייצר גם היבטים חיוביים הנוגעים למהות החינוך עצמו והדרכים שבה הדברים מתבצעים. המתכונת שבה לומדות הכיתות הנמוכות (א'-ד') והגבוהות (י'א-י'ב) יצרה מודל הוראתי בכלל לא רע ביחס למציאות שהתקיימה לפני משבר הקורונה. משהו ברעיון הצמצום שהוחל עלינו באופן כולל בעקבות התפשטות המגיפה חלחל למערכת החינוך ואולי עשה לה ולאלה הלומדים בה שירות טוב.
כך, במקום כיתות מרובות תלמידים קיבלנו כיתות קטנות של עד שבע עשרה תלמידים עם פוטנציאל ליצירת קשב הוראתי ראוי יותר ויחס אישי לכל תלמיד. יש להניח כי את הזמזום הבלתי פוסק שמייצרים למעלה משלושים תלמידים בכיתות הממוצעות בישראל החליפה אולי אווירה מתונה יותר שמאפשרת למורה יכולת שליטה טובה על צאן מראיתו וגם לתלמיד יכולת הקשבה וריכוז משופרות.
הנה תמיד חלמנו להיות סקנדינבים לפחות מבחינת האופן שבו מנוהלת במדינות הצפוניות מערכת החינוך ולרגע אחד קיבלנו על עצמנו, גם אם בעל כורחנו, את המודל, בבחינת שלא לשמה בא לשמה. גם עומס המקצועות עבר רידוד מסוים להוראת מקצועות בסיס (בכיתות נמוכות) ומקצועות לבגרות (הגבוהות). מערכת השעות הפכה רזה יותר, נטולת שיעורי העשרה שלרוב הסתכמו בהקניית תחומי ידע מיותרים במימון נוסף של ההורים, ובעיקר נועדו לנפח את שעות נוכחות התלמידים ולייצר דימוי של הקניית תכנים חינוכיים נוספים.
בכלל, דומה כי המערכת הכללית מתנהלת בסוג של רגיעה. ללא מבחנים מטרידים ועם צמצום מבחני הבגרות שמתמקדים לרוב בענייני שינון אינפורמציה הנשכחת רגע לאחר סיום הבחינה. ללא שגרת הטקסים האין סופיים כמו אסיפות הורים. ללא מיזמים של יחסי ציבור שלרוב נכפים על המנהלים, המורים וכמובן על הלומדים כדי לייצר מראית עין של עשייה בעולם שכל כולו הוא דימויים ויחסי ציבור. אפילו קבוצות ה'וואטצאפ' הכיתתיות של ההורים המפגינים לרוב פעלתנות בלתי נגמרת בשמה של הדאגה האין סופית לעתידם החינוכי של הגוזלים, הפכו שקטות ונסבלות הרבה יותר.
הרושם הוא שהמערכת הפכה לא רק רזה הרבה יותר, אלא שהרזון הכפוי הזה הקנה לה אופי תכליתי יותר ואולי גם אמיתי יותר ביחס לשגרה הנוהגת. מסתבר שאפשר גם אחרת ושפחות הוא לעיתים הרבה יותר, והמעט הוא לעיתים רב ושופע. כל זה מתרחש בנסיבות שבהן המציאות גוזרת עלינו להתרכז בעיקר במה שחשוב ופחות בקליפות החיצוניות. אלו הן חדשות לא רעות בכלל טובות. הפחות טובות הן שזה כנראה עומד להיגמר
ואז נחזור למוכר. להמולה, לגודש הכיתות, למבחנים, לפעילויות, ליוזמות, ולאותה שגרה שיצרה עד כה תמונת מציאות מדומיינת ושטחית מזו שיצר משבר הקורונה.
