אז ככה, אם יועץ התקשורת ניר חפץ העביר את הצעת השוחד המדוברת לשופטת הילה גרסטל, הרי שאפשר באמת לסגור את המדינה. אם הוא עשה את הדבר בסמכות וברשות של ראש הממשלה, שתחתיו הוא עבד ועובד, רצוי לסגור את המדינה. מקום שבו ממנים יועץ משפטי לממשלה כדי שיסגור תיקים נגד רעיית המנהיג הוא גיהינום מוסרי, חברתי, משפטי וערכי. זו מדינה שמתנהלת על פי אמות המידה של מובוטו ססה סקו, העריץ של קונגו, זאיר לשעבר. שומר נפשו ירחק.
לפי העדויות שנגבו עד כה, ההצעה לפעול למינויה של השופטת גרסטל ליועצת המשפטית לממשלה בתמורה לסגירת תיק המעונות נגד שרה נתניהו ריחפה באוויר. זו לא עלילה מרושעת ולא סיפורי בדים. גרסטל הרי מאשרת את הסיפור, מה שמפנה אותנו אל השאלה: איך בכלל עולה רעיון כזה בקרב האנשים שמכרכרים סביב מנהיגי המדינה? מאין מגיעה החוצפה, תחושת הכול הפקר והכול מותר? מאין מגיע הביטחון העצמי המופרך הזה לעשות כל מה שבא לך גם בהיכל הקודש המשפטי? מי מעלה על הדעת להחדיר לשם עסקת שוחד בוטה כל כך?
במקרה של ניר חפץ נדמה לי שרבים ישמחו לתת את התשובה. חפץ הוא כנראה אחד האנשים השנואים ביותר בתקשורת הישראלית לדורותיה. אין מי שצבר כל כך הרבה אויבים ויריבים מכל תחנה, והוא עבר רבות כאלה, החל במקומונים של 'ידיעות אחרונות', דרך 'מעריב', ועד ללשכת ראש הממשלה (גילוי נאות: גם אני עבדתי מולו כאשר מונה לעורך מעריב, מה שנגמר בסכסוך קשה). מדי רגע מתגלים בקבוצות הווטסאפ, בפוסטים בפייסבוק ובטורים של פרשנים פוליטיים אנשים נוספים ששמחים לאידו.
בשנים האחרונות, בעצם לכל אורך הקריירה שלו, הצליח חפץ לחבור בדרך בלתי מוסברת לאנשים רבי־עוצמה. הטייקונים הפוליטיים (נתניהו), הכלכליים (נוחי דנקנר) והתקשורתיים (נוני מוזס) קירבו אותם אליו עד שהתרחקו ממנו בסוף כמו מאש להבה. בחסות הבוסים הללו, איש איש בשעתו, הרגיש חפץ שהוא על פסגת העולם. שיכרון הכוח שאוחז בפוליטיקאים על האולימפוס דבק גם בו. הוא הרגיש שהוא יכול להכתיב מהלכים אסורים, להפעיל מכבש לחצים, להציע שוחד ולרקום עסקאות שליטה על התביעה הכללית, הכול כמובן לפי חשד המשטרה.
השם של חפץ מעורר חלחלה בקרב רבים, אבל לא אצל אנשי המשטרה. חפץ נעצר השבוע כאחרון העבריינים כחשוד בתיק 4000 ובתיק גרסטל, ובהמשך דרשה המשטרה להאריך את מעצרו.
אגב, מי שמכיר את חדרי החקירות בלהב 433, ולאחרונה דיברתי עם כמה מהם, יודע כי האיש שמובא לשם לא ממש נחקר. אחרי חודשים ולפעמים שנים של חקירות סמויות המשטרה יודעת עליו הכול, לפעמים הרבה מעבר למה שהוא יודע על עצמו. החוקרים יושבים מול החשוד רק כדי להפוך אותו לעד מדינה, והוא מתהפך מולם מבולבל, חיוור ונבוך. אחדים מקיאים את נשמתם מול המצלמות.
המטרה העיקרית של החוקרים בסיטואציות הללו, אומרים לי, היא להפוך את החשוד לעד מדינה. בשלב זה לא ברור אם חפץ יצטרף לארי הרו ולשלמה פילבר, ויהפוך לעד מדינה נוסף נגד נתניהו. מכיריו חלוקים בדעתם. יש אומרים שחפץ נשאר נאמן לאנשים שמינו והעשירו אותו עד הסוף ויש מי שחושב שהוא נאמן רק לעצמו.
הבועה הפוליטית
קצב הפרשיות, החקירות, המעצרים ועדי המדינה מסחרר, אבל בשורה התחתונה אפשר לומר כי לוח הזמנים התקשורתי והמשטרתי מהיר הרבה יותר מסדר היום הפוליטי והמשפטי הקובע. האתרים מתחרים ביניהם בכותרות חדשות, העיתונאים מנסים להביא עוד פרט על כל חשוד שהמשטרה עוצרת. בתקשורת יש אווירת בחירות נמרצת, אבל הפוליטיקה המקומית מתנהלת בעצלתיים, כמו ביקום מקביל, והמערכת המשפטית כבולה בפרוצדורה אטית וממושכת.
ההתנגשות הזו ניכרת היום בכל שידור רדיו. עורכי התוכניות והמגישים העצבניים לא מבינים מדוע הפוליטיקאים לא עומדים בקצב שלהם, לא רצים לאולפנים ומסרבים להוסיף שמן למדורת הבחירות. התשובה פשוטה: הפוליטיקאים לא רוצים בחירות. עבור רבים מהם הקלפי הוא מכתב פיטורין בלי זכות שימוע.
בליכוד עדיין שורר שקט, ואין מי שמרים את נס המרד. ראש הממשלה נתניהו בנה לעצמו חומת הגנה באמצעות הופעות פופוליסטיות במרכז הליכוד, בפייסבוק, באינסטגרם ובאמצעי הניו־מדיה האחרים. אני לעולם לא אצליח להבין מדוע נתניהו מנהל מרדף מעגלי אינסופי עם התקשורת – לופ שסיבך אותו בשלושה תיקים פליליים חמורים, בעוד שהוא יכול להשפיע על הציבור באופן ישיר ומכריע דרך הרשת החברתית, כפי שקרה בבחירות האחרונות. זו אחת התעלומות הגדולות שנתקלתי בהן בעשרות שנות סיקור פוליטי.
בכל מקרה, הסכנה הפנימית היחידה שמזהים בסביבת נתניהו מגיעה מכיוון משותף אחד: נשיא המדינה ראובן ריבלין וחברו הטוב גדעון סער. החשש הוא שריבלין, ששומר על שתיקה לא אופיינית, יצא למלחמה מוסרית בנתניהו בתיאום עם סער שיצא למאבק מקביל בליכוד. הגזרות האחרות שקטות. ראשי הקואליציה משה כחלון, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, אריה דרעי ויעקב ליצמן מתאימים את עצמם בשמחה ללוח הזמנים הנינוח של היועץ המשפטי לממשלה, ולא ממש אכפת להם מכל הפרשיות החמורות שנחשפות מדי יום. "זה טוב להיות בשלטון", אמר פעם אריאל שרון, אבל נדמה לי שגם אבי גבאי, יו"ר מפלגת העבודה אינו רוצה בחירות עכשיו ולא כדאי לקחת ברצינות את קריאות הקרב שלו לפיזור הכנסת.
מקור הצרות
האם נתניהו ייזום בחירות מוקדמות בעצמו? לדעתי לא. הוא ניסה ללכת למהלך כזה לפני פחות משנה, על רקע משבר תאגיד השידור, אבל מהר מאוד גילה שאין לו שותפים לכך בקואליציה, וכי הנשיא שרוצה להיפטר ממנו עשוי לשלוח אותו הביתה ולהטיל את המלאכה על אחד השרים.
שנית, נתניהו יודע שאם יצא היום לבחירות הן יתנהלו על נושא אחד בלבד – השחיתות השלטונית ומי שאחראי לה. לא פשוט לנהל מלחמת בחירות מול מערכות החוק, כאשר חומרי החקירה בלהב 433, הסכמי עדי המדינה וכתב האישום הפוטנציאלי הם בסיס הקמפיין שיעמוד נגדך. אריה דרעי הצליח להפוך את עצמו לנרדף בידי המשטרה והפרקליטות ולגרוף 17 מנדטים בבחירות 1999, אבל ראש הממשלה לא מייצג מפלגת נישה כמו ש"ס, אלא את מהותה הערכית של המדינה שאנחנו רוצים לחיות בה.
נתניהו מאמין כידוע שהוא היחיד שמגן על המדינה הזו, בלעדיו אין לנו תקומה וכולם צריכים להכיר בכך. מכאן אולי מגיעות כל הצרות שלו. הוא היה רוצה ללכת לבחירות על נושאי איראן, סוריה, ההישגים המדיניים והמצב הכלכלי, ולא על ארי הרו ופילבר, אלוביץ' ומילצ'ן, תיקי שוחד, שמפניות וסיגרים. גם אשף אלקטורלי כמוהו לא ייקח על עצמו הימור ענק שכזה.
