קיתונות של בוז נשפכו על ראשו של 'ראש הממשלה החלופי' בני גנץ, לאורך השנה וחצי האחרונות. מימין ניהלו נגדו קמפיין תעמולה נמוך ושפל שכלל רמיזות על עניינים מיניים שכביכול מלווים אותו מימי לימודיו בכפר הירוק ותמונות אקטואליות מהפלאפון שלו, שנפרץ לכאורה 'על ידי האיראנים'. כדי להקדים תרופה לתגובה הצפויה, אומר מייד שלכנות את נתניהו 'ארדואן' זו אולי גוזמה לא יפה, אבל היא בהחלט עולה בקנה אחד עם הגוזמאות המקובלות של ימי בחירות, ובכלל לא מתקרבת לאופי ההכפשות נגד גנץ.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מחקר ייחודי: סבתות, נכדים, קורונה וריקודים
– המבחן הגדול בחייה של גילה גמליאל
– הלחץ עבד: ועדת העלייה והקליטה תישאר על כנה
גם מצד שמאל לא היו מאושרים מאופיו של מנהיג המחנה. שם ביזו אותו על חולשתו ותמימותו, והדגישו שאין לו סיכוי להתמודד מול מלך מלכי התחמנים של הפוליטיקה הישראלית. התקבל הרושם שלמרות הביקורת הניצחת של השמאל כנגד אורחותיו של נתניהו, מה שהשמאל באמת היה רוצה זה ביבי משלו: אולי לא עם שלושה כתבי אישום, אבל בהחלט עם כישורי המקיאוולי של נתניהו – התחמנות, הציניות, יכולת ההתכחשות להבטחות שניתנו זה עתה, וכדומה.
ההתקפות משמאל הגיעו לשיאן עם החלטתו של גנץ להקים ממשלת אחדות עם נתניהו בראשה, אותו יריב דמוני שגנץ נשבע אלפי שבועות שלא יסכים לשבת תחתיו. אז, הפך גנץ מסתם תמים לסמרטוט רודף שלטון, ושאר כינויים דומים.
קרולינה לנדסמן מעיתון 'הארץ' הייתה כמדומני הראשונה שהעלתה אפשרות אחרת: אולי גנץ אינו התמים והסמרטוט כפי שמתארים אותו בימין ובשמאל, אלא הוא בוחר באופן מודע להילחם לא רק בביבי אלא גם בביביזם. להציב בפנינו מודל אחר של מנהיגות, שבה גם המחלוקות הכי קשות מבוטאות בסגנון מכבד ואנושי. כך עשה גנץ במהלך שלוש מערכות בחירות מול נתניהו כאשר כמעט תמיד דאג להזכיר גם את זכויותיו לפני שהשמיע את ביקורתו. וכך עשה גם כלפי חבריו לשעבר מכחול לבן, שהפכו ליריביו לאחר החלטתו לחבור לנתניהו.
קשה לדעת אם אכן יש כאן אסטרטגיה מכוונת של גנץ, או שהוא פשוט לא מסוגל להיות מישהו אחר. למען האמת, זה גם לא משנה. מה שחשוב הרבה יותר הוא שהגישה הזו אכן מצליחה להשיג את מטרתה, ולעורר אהדה גם במחוזות שבוודאי אינם חשודים באהדה לתפישת עולמו של גנץ.
כך למשל, עוד בתקופת המשא ומתן על ממשלת האחדות, ביטאו שניים מהביביסטים הכי ידועים בתקשורת, ינון מגל ושמעון ריקלין (הזכורים מסרטון 'שבחי ירושלים' עם ראש הממשלה), תביעה מנתניהו להשיב להגינותו של גנץ כגמולה. השניים ציינו, כל אחד בציוץ נפרד, שהחלטתו של גנץ לחבור לממשלת אחדות נבעה בבירור מתחושה של אחריות לאומית – שהרי היה ברור שישלם עליה מחיר אישי ופוליטי כבד. כמו כן ריקלין ומגל כתבו שראוי שגם נתניהו יענה במחוות מכבדות, ולא בניסיונות לנצל את ההכרעה של גנץ לטובת תרגילים חדשים. השבוע צייץ עורך העיתון 'משפחה', יוסי אליטוב, המזוהה עם חוגי ש"ס, שגנץ נראה בעיניו כהתגלמות מופתית של המושג 'מענטש'. אפילו ח"כ בצלאל סמוטריץ' טרח לציין השבוע שהאדם שהכי הרשים אותו בתקופה האחרונה היה גנץ, שהיה מוכן לספוג ביקורת אישית ופוליטית נוקבת כדי לממש את מה שראה כטובת המדינה.
כל האמירות האלה חשובות במיוחד, משום שהסכנה הגדולה העיקרית הטמונה באופן התנהלותו של נתניהו היא סכנת הפיכתה לנגיף מדבק באופן אקספוננציאלי. גם ראש הממשלה בעל הכהונה הארוכה ביותר בתולדות המדינה בסופו של דבר יסיים יום אחד את כהונתו. אבל החשש הוא שהדרך הנבזית ביותר תיתפס כדרך המוצלחת ביותר, שהתנהלותו המקיאווליסטית, ודווקא העובדה שהצליח בדרך זו להיות בעל הכהונה הארוכה ביותר, תהפוך למודל לכל פוליטיקאי ישראלי.
למען האמת, זה מסוכן לא רק למערכת הפוליטית שלנו, אלא לחברה הישראלית כולה. בישראל ממילא יש הערצה לתרבות של תחמון והתנהלות עקומה, המכונה 'שיטת מצליח'. הצלחתו המטאורית של נתניהו לממש את 'שיטת מצליח' עלולה להפוך את כלליה לתו תקן לכל ישראלי.
הסכנה עוד קיימת אבל האמירות שצוטטו כאן מעידות שעדיין יש בחברה הישראלית מספיק אנשים שעוד מתגעגעים למשהו אחר וזוכרים להעריך סוג התנהלות אחר. מכיוון שחלקם נפגעו אישית מסגנון התנהלותו של נתניהו, צריך לקוות שהם גם יילחמו באופן אקטיבי כדי לשרש את ההערצה לסגנון ההתנהלות הזה מהתרבות הפוליטית והחברתית שלנו.
