שר הביטחון החדש של אחת המדינות המאוימות בעולם מגיע לראיון ראשון אחרי היכנסו לתפקיד – על מה יישאל: התבססות איראן בסוריה? המלחמה השקטה והמתמשכת באייטולות? התעצמות חיזבאללה? תמונת המצב מול חמאס בעזה? אולי על התגברות הטרור ביהודה ושומרון? הו לא. אף אחד מהשאלות הללו לא נשאלה על-ידי אילנה דיין.
ראש הממשלה החליפי מגיע לראיון ראשון כשהתואר המוזר הנ"ל על ראשו – על מה יישאל: מחשבותיו על המשבר הכלכלי שבו נתונים כה רבים מאזרחי ישראל? כיצד לדעתו נכון להתכונן לגל השני של הנגיף, חלילה אם זה יגיע? תבונותיו על מערכת החינוך ומעמד המורים? אולי ייתן איזו אמירה שקשורה לביטוח לאומי לעצמאים? נו באמת.
את אילנה דיין כל הדברים הללו לא עניינו. עושה רושם שגם לא את גנץ. מה כן עניין אותם? איש אחד ושמו בנימין נתניהו. צלו של ראש הממשלה ריחף מעל, מתחת ומכל צדדי הריאיון שעשתה אמש העיתונאית הוותיקה עם בני גנץ, והעובדה הזו בכלל לא הטרידה גם את המגיבים ברשתות החברתיות תוך כדי ומיד אחרי השידור.
למה? כי נתניהו הוא-הוא מדינת ישראל כרגע. הוא המציאות, הוא נקודת הייחוס, ממנו הכל מתחיל ובו הכל נגמר. בני גנץ הבין את זה, ולכן התפרק ברגע האמת מכל הבטחותיו ונכנס לממשלתו. אמיר אוחנה הבין את זה, ולכן זכה גם הפעם לקידום. ומי שלא הבין את זה, או מבין ומסרב להשלים עם המציאות – נותר זרוק מאחור. כן, אני מתכוון אליכם, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, וגם נפתלי בנט ואיילת שקד, למרות שלשניים האחרונים יש נסיבות מקלות: הם כנראה יודעים, אבל השער אל האיש נעול בפניהם.
בשנת 2016 נאלצה אילנה דיין להקריא את תגובתו המלאה של ראש הממשלה נתניהו לתחקיר שביצעה על לשכתו ומעורבות רעייתו בעניינים הפוליטיים. בסיומה, אמרה ארבע מילים: "מה אומרים? לא אומרים".
דיין הבינה כבר אז שהקרב נגד נתניהו – קרב שאין שום ספק שהיא חיילת פעילה בו, מספיק לשמוע כמה פעמים היא מצטטת מעיתון "הארץ" בתוכניותיה ולהבין היכן ממוקם לבה הפוליטי – אבוד. שישראל הפכה למדינת נתניהו והדבר לא ישתנה עד שאיכשהו, ובאמת לא ברור איך, הוא יאבד את השלטון. לכן, הראיון ששודר אמש היה מפגש של שני אנשים מובסים, שרוחו של המביס מרחפת על שניהם, ושכל שנותר להם הוא לנסות ולנצח בקרב על המקום השלישי, המשחק ההוא שבטורנירים איש לא רואה ולאיש לא אכפת מה תהיה התוצאה בו. ואם ממש חשוב לכם לדעת, גנץ ניצח.
