"כשהממשלה נבחרת בבחירות כלליות", ציין לא אחת הכלכלן הנודע תומס סואל, "התמריץ הפוליטי הוא לעשות את הדבר הפופולרי, אפילו אם תהיינה התוצאות גרועות מתוצאותיו של אפס מעשה או של עשייה פופולרית פחות". ההסבר לתופעה הזו הוא פשוט למדי. "אופק הזמן הפוליטי", מזכיר לנו סואל, "נוטה להיות קצר בהרבה מאופק הזמן הכלכלי". בהתאם לכך, מעטים הם הפוליטיקאים שמוכנים לזרוע בעמל רב, ותוך כדי מאבקים קשים, כאשר את התשואות יקצרו פוליטיקאים אחרים שיבואו אחריהם. במקום זאת, ולו על מנת להתגנדר ב"עשייה", רובם בוחרים בנתיב האומלל בו צעד שר האוצר היוצא משה כחלון: בזבוז חסר אחריות של כספי ציבור על תכניות מופקרות כמו "מחיר למשתכן".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– במערב מתאוששים מהקורונה, במדינות אחרות המצב מחמיר
– "אובמהגייט": החקירות, האיומים והבחישה מאחורי הקלעים
– המבחן הגדול בחייה של גילה גמליאל
אחד התחומים החשובים, אם לא החשוב ביותר, שמוזנח תדיר כתוצאה מאופק הזמן הפוליטי הקצר הוא תחום החינוך. היות ורפורמה בחינוך היא עניין קשה המצריך אומץ רב ועור של פיל, והיות ודרושות שנים רבות עד להופעתן של תוצאות ממשיות, הרי שלשרי החינוך לדורותיהם השתלם לגלות דאגה פוליטית מידית לחינוך ברוח דאגתו של כחלון למחירי הדיור המאמירים. כולם ללא יוצא מן הכלל התגאו בהזרמת כספים נוספים של משלמי המיסים לתקציב החינוך, אפילו שהתוצאה בפועל הייתה תגמול אבסורדי של בינוניות. זהו סוד גלוי שתקציב משרד החינוך גדל בצורה חסרת תקדים בעשור האחרון בשעה שההישגים החינוכיים, מה חבל, נותרו במקום.
בפני שר החינוך הנכנס יואב גלנט ניצבת אפוא הברירה עליה הצביע סואל. הוא יכול, בדומה לקודמיו בתפקיד, לבחור בכהונה בה יימנע מעשייה או יבחר באיזו תכנית דגל שלא תשנה דבר מהותי בהתנהלות המערכת. כך עשה למשל שר החינוך נפתלי בנט, שביקש להכפיל את מספר מסיימי 5 יחידות במתמטיקה, כאילו שזו הבעיה המרכזית של מערכת החינוך בישראל. בנט נמנע מלטפל בבעיות היסוד של המערכת וגזר קופון קל על תכנית שספק אם הותירה חותם כלשהו לאורך זמן. לו יבחר ללכת בדרך הזו, גלנט יסמן עוד כהונה חסרת משמעות של שר חינוך בישראל, אחת שתישכח במהרה. אך גלנט יכול גם לבחור להותיר חותם, לו רק יעז להעביר את מערכת החינוך בטיפול השורש היסודי לו היא זקוקה.
אחד מהדברים החשובים ביותר המבדילים בין מי שמחזיקים בתפיסת העולם השמרנית לזו הפרוגרסיבית הוא השלמתם המלאה של הראשונים עם התובנה הכלכלית לפיה לתמריצים ישנה השפעה ניתנת לחיזוי על התנהגות אנושית. מצבה הרעוע של מערכת החינוך והישגיה הבינוניים, לפי תפיסה זו, אינם נובעים ממקריות. הם פועל יוצא של מערך התמריצים הקלוקל הקיים במערכת, הן ברמת המורה, הן ברמת הפקידות המשרדית והן ברמת ההורים.
בכל הנוגע למורים, הללו כפופים לחוזה העסקה קיבוצי ונהנים מקביעות מהשנה השלישית לעבודתם. אין טעם להתכחש לכך שלעובדה זו יש השלכות כבירות על פועלם. חוזה ההעסקה הקשיח, שבו רכיב הוותק הוא מן המשמעותיים, לצד ההגנה שמספקת הקביעות, מהווים תמריץ שלילי ליזמות והצטיינות פדגוגית. אחרי הכול, אם מורה אינו מתוגמל בהתאם להישגיו; אם אין הוא חופשי להתמקח ולחתום על חוזה העסקה אישי מול המעסיק שלו בדומה לעובדים אחרים במשק; אם אינו חושש עוד למקום עבודתו מפני תחרות – איזה תמריץ יש לו להצטיין בעבודתו, ולא לעשות רק את המינימום הנדרש?
על מערך התמריצים שקיים בפקידות העצומה המרכיבה את משרד החינוך אין צורך להכביר במילים. די יהיה לו נציין כי מעולם לא היה גוף בירוקרטי-ציבורי שחתך בבשרו החי מרצונו שלו וכי למשרד החינוך, בדומה למשרדים אחרים, ישנו אינטרס תמידי להגדיל את סך המשאבים העומדים לרשותו, כמו גם את מצבת כוח האדם שלו. זהו היגיון הפוך מזה הפועל בסקטור הפרטי. שם, התייעלות תקציבית ומקצועית היא בגדר אקסיומה כאשר הצלחה נמדדת בשיפור התוצר תוך מזעור העלות.
ומה בדבר ההורים? להם יותר מלאחרים ישנו את התמריץ הגדול ביותר לספק לילדיהם, היקרים להם מכל, את החינוך הטוב ביותר שרק יוכלו להשיג. ואולם בהעדר שוק חופשי בחינוך, הרצון ההורי להשפיע, לכוון ולבחור את החינוך ההולם ביותר לילדיהם מתנפץ על חומות מערכת חינוך מולאמת אשר נשלטת מירושלים. למעשה, ההורים הישראלים הם בבחינת צרכני חינוך הנטולים שוק של חינוך ועל כן נטולי יכולת השפעה ממשית על תוצרי המערכת. שלא כמו חברות המכוניות, קבלני הבתים, רשתות הסלולרי, ספקי האינטרנט ואינספור נותני שירות אחרים הנדרשים להתחרות על הכסף שלהם, המדינה מונעת את היווצרותו של שוק פרטי בחינוך שיכלול מוסדות פרטיים שיאלצו להוכיח כי הם ראויים לכסף של ההורים. ובהעדר תחרות על לקוחות, אין להתפלא על בינוניות המערכת.
מובן אם כן, כי הפרטה חלקית של מערכת החינוך על ידי מעבר לשיטת השוברים, ומאבק בכוחם של ארגוני המורים, היא הדרך היחידה לשנות את מערך התמריצים מן היסוד ועל כן הדרך היחידה להביא לשיפור איכות החינוך בישראל. על שר החינוך החדש גלנט לראות בעין יפה את הקמתם של מוסדות חינוך פרטיים, לעודד את הקמתם ולהקל על פועלם; עליו לקצץ בצורה נחושה בפקידות ובתקציב משרדו; עליו לפעול למען ביסוסו של שוק העסקה גמיש וחופשי של עובדי הוראה שלא יהיה כפוף לגחמות ולעסקנות של ארגוני המורים; ובמיוחד – עליו להעצים את הורי ישראל על ידי כך שיעניק להם חירות לצד אחריות לחינוך ילדיהם. במשרד החינוך דרושה לא פחות ממהפכה תודעתית. האם בשלה לכך השעה?
