סוף-סוף זה קרה. אתמול (ג') בערב ב"עובדה", יו"ר כחול לבן ושר הביטחון בני גנץ התייצב מול מצלמה ועיתונאית והשיב לשאלות. באופן לא מפתיע, זה לא הזיק לו, אלא בפעם הראשונה שיקף את היותו ראש מפלגה ולא "חניך תורן", כהגדרתו. כבר כמה שבועות שיוצאים לפיד ויעלון אל אולפני החדשות ותוקפים אותו על חוסר היכולת שלו, הכניעה לנתניהו וגניבת דעתו של הבוחר. אתמול הגיעו התשובות: זה לא שגנץ נכנע לנתניהו, כמו שנמאס לו להיות מנוהל על ידי לפיד ויעלון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– במשרד החינוך דרושה מהפכה תודעתית
– הרשות נתונה: משמעות הכרזתו של אבו-מאזן
– איתו או נגדו: הכל מתחיל ונגמר בנתניהו
שנה וחצי של מנהיגות מתוך הקוקפיט הגיעו אתמול לסיומן באמת. גנץ סיפר איך ביקש לנהל דיונים עם לפיד, ויעלון, שמע את דעתם של שותפיו לשעבר אך בסוף ביקש להכריע כפי שסיכמו ביניהם: אם אין הסכמה – הקול שלו שווה פי שניים. אך ברגע שבחר להנהיג את המפלגה בפועל – פירק לפיד את השותפות. אם עד עכשיו הפרשנות הייתה שגנץ לא יודע לקבל החלטות ולהכריע, בפועל נראה כי מי שמנעו ממנו לתפוס פיקוד היו דווקא שותפיו. הוא היה נוח להם כל עוד היה כנוע וצייתן, כפי שאכן טרחו להציג אותו עם פירוק המפלגה.
זו הייתה גם הפעם הראשונה שגנץ הודה בפה מלא שלא באמת היו לו אפשרויות אחרות. חלום ממשלת המיעוט היה פנטזיה בלתי ניתנת למימוש נוכח עריקתה של אורלי לוי והווטו של האוזר והנדל ולכן הברירות היו: בחירות בפעם הרביעית, על רקע הקורונה המשתוללת, או ממשלה. ממש לא ממשלת חלומות, אבל פיתרון המשבר והתקדמות למען אזרחי ישראל ולא למען משרדי הפרסום, שסבב בחירות נוסף היה ממלא את קופותיהם ומרוקן את כיסינו.
באופן חריג, גנץ היה נראה נינוח מול המצלמה. זה לא בגלל הניסיון שבא עם הזמן. זו פשוט הייתה הפעם הראשונה שהוא נראה שלם עם המסר שלו. הוא מקים ממשלה, הוא לא נלחם בצעקות מהאופוזיציה והוא מתחיל לעשות את מה שהתכוון לעשות כאשר יצא לדרך – להנהיג. לכן היה לו קל יותר להסביר את הדברים. הוא לא גמגם עם מסרים שנדרש לתרגל מראש בבית בלי שהסכים איתם, וכנראה שבניגוד למראיינת, הוא חושב שמחיר הישיבה לצד נתניהו שווה לו.
גנץ הכיר את המחיר הפוליטי-ציבורי-תקשורתי ובפעם השנייה בחייו הפוליטיים, הוא בחר. מאז שבחר להתמודד לכנסת, כל החלטה של גנץ התקבלה על ידי שלל יועצי תקשורת ומקורבים שידעו הכי טוב והיו למודי ניסיון, והוא רק הקשיב והתקדם. תקווה היא שקצב קבלת ההחלטות העצמוני שלו ישתפר כעת, כשהוא מנהיג בפועל ולא על פלקט.
הריאיון היה די סטנדרטי. אילנה דיין הקשתה עליו לפרקים ודרשה ממנו להתאמץ כדי לשכנע אותה (מה שהתבררה כמלאכה קשה עבורו). אבל כשהיא שאלה אם הוא חושב שיהיה ראש ממשלה בעוד שנה וחצי וגנץ ענה בפשטות "נראה לי שכן". היא השתכנעה, וגם אני. עוד שנה וחצי נראה היום מעבר להרי החושך. קשה מאוד לראות לאן הממשלה הזו מתגלגלת, האם תאריך ימים ואיך בדיוק נתניהו ייפרד מכיסאו לטובת גנץ. גם ראש הממשלה החליפי מבין את הקושי הנבואי ולכן לא אומר בוודאות: "כן. אהיה ראש ממשלה". וגם זה יפה. היכולת לומר: יש דברים שהם עוד לא בידיים שלי, ועדיין עשיתי הכי טוב שאני יכול.
