יש יום אחד בשנה שבו אני קצת מתבייש להיות ישראלי. ב־23 במאי, לפני עשרים שנה בדיוק, הפקרנו את לוחמי צד"ל. זה היה בל"ג בעומר, אבל יש מועדים שלא ראוי להקדיש לזיכרונם תאריך עברי. שיהיה מאי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מצפון נפתחה האינתיפאדה: מחיר הדמים של הבריחה מלבנון
– איך החיים היו נראים אם עדיין היינו בלבנון?
– הכישלון הוא יתום: טראומת לבנון נוגעת בעצב ישראלי חשוף
ראש הממשלה אז, אהוד ברק, החליט להוציא את צה"ל מלבנון. מאז שנות השבעים לחמו לצד צה"ל אלפי לוחמים לבנונים בצבא דרום לבנון. חיילי צד"ל החזיקו 46 מוצבים ברצועת הביטחון – בערך פי ארבעה ממספר המוצבים שהחזיקו שם חיילינו. בחודש מאי 2000 התחזקו השמועות בנוגע לנסיגה קרובה של צה"ל, וגברה העצבנות בקרב חיילי צד"ל. הם ידעו שללא צה"ל יופקרו הם ומשפחותיהם לחסדי החיזבאללה. הם ידעו גם שחסד אינו המאפיין הבולט של הארגון השיעי הקנאי הזה.
ב־23 במאי התפורר צד"ל. חייליו נטשו את בתיהם ואת כל רכושם, וברחו עם משפחותיהם לישראל. הם עמדו בתורים ארוכים בשערי גדר הגבול, "הגדר הטובה". חיילינו הכניסו אותם לארץ והבטיחו להם שידאגו למכוניותיהם, שנותרו בצד הלבנוני. למחרת נטשו כל חיילי צה"ל בחופזה את רצועת הביטחון. המכוניות נעלמו כולן, כמו גם האמון בהבטחות ישראליות.
במסיבת עיתונאים בפיקוד הצפון התחבק הרמטכ"ל שאול מופז עם אורנה שמעוני מארגון "ארבע אמהות", שפעל למען הנסיגה. בישראל חגגו ניצחון, אך כפי שאמר צ'רצ'יל אחרי הפינוי הניסי של צבאו מדנקרק: לא מנצחים במלחמה על ידי נסיגות. אנשי צד"ל למדו זאת על בשרם. הייתי אז תלמיד ישיבת הסדר, קצת אחרי שירותי הצבאי בלבנון. חבריי ואני זכרנו כמה פעמים הצד"לניקים הגנו עלינו, והחלטנו ללכת לבקר אותם. שמענו שהם הגיעו לארץ בלי כלום, עם בגדיהם לעורם, אז ביקשנו מהחבר'ה לתרום בגדים מיותרים. כשמיינו את הערימה גילינו שמישהו תרם בנדיבות ציצית.
אנשי צד"ל שהו אז במתקן נופש צבאי בנתניה. לו היה אז פייסבוק, הייתם כולכם רואים את התמונות. אבל לא היו אז רשתות חברתיות, ותקשורת המיינסטרים העדיפה לחגוג ניצחון דמיוני. שם ראיתי בפעם הראשונה בחיי איך נראים פליטים. אנשים ששבוע לפני כן עוד היו בעלי בתים מכובדים ומשפחות מפוארות הפכו בבת־אחת לחסרי כול. מיואשים בארץ זרה, מטורפים מדאגה לבני משפחותיהם שנשארו מאחור, העתיד רבץ עליהם כענן שחור. הם לקחו בשתיקה את הבגדים שהבאנו, ושאלו אם יש לנו טלפונים: הם רוצים להתקשר הביתה, כדי לראות האם עדיין יש להם בית.
בשנים שלאחר מכן השתדלה מדינת ישראל לדאוג לפליטי צד"ל. אני חושב שבדרך כלל המדינה תמכה בהם כראוי. ייסורי המצפון שלי אינם על הטיפול בפליטים, אלא על כך שהפכנו אותם לפליטים. את כל חיילי צה"ל פינינו מהרצועה ללא פגע. את חיילי צד"ל, שכל חייהם היו שם, הותרנו לנפשם, בלי שום תוכנית פינוי. היינו צריכים לחשוב מראש מה לעשות איתם ועם בני משפחותיהם. היינו צריכים לתת להם זמן. היינו צריכים לפתוח את השערים מוקדם יותר ולהזמין אותם לבוא.
לו הייתי מהרבנים היודעים את דרכיו הנסתרות של אלוקינו, אולי הייתי אומר שאחרי הפקרת צד"ל נענשנו באינתיפאדה השנייה ובמלחמת לבנון השנייה. אבל באמת אינני יודע. אני לא יודע אפילו אם אפשר למצוא כאן קשר סיבתי מובהק מהבחינה האסטרטגית הריאלית. יש אומרים שכאשר ישראל משדרת חולשה, בורחת ומפקירה את בעלי בריתה, אין להתפלא על כך שאויבים מזדרזים להתקיף אותה. ייתכן. אני חשבתי דווקא על ההיבט המוסרי. כתבתי אז ב"נקודה" שפרשת צד"ל מזכירה לי את בגידתו של שאול המלך בגבעונים. אנשי גבעון לא היו יהודים, ולא בטוח שאפילו היו אוהבי ישראל גדולים בכל לבבם. הם כרתו ברית עם ישראל כדי להגן על האינטרסים שלהם. שאול פגע בגבעונים, ועם ישראל נענש על כך בשלוש שנות רעב קשה. חז"ל אמרו ששאול פגע בגבעונים באופן עקיף, כאשר מנע מהם פרנסה. די היה בכך כדי להצדיק עונש חמור לישראל. כתבת צעירה בגלי צה"ל, סיון רהב שמה, קראה את מה שכתבתי והעלתה אותי לשידור. אבל כמעט אף אחד אחר בתקשורת לא דיבר על המחדל המוסרי הזה.
יש אומרים שאי אפשר היה לנהוג אחרת; שכל תוכנית נסיגה מסודרת לאנשי צד"ל הייתה ממוטטת את רצועת הביטחון, מזמינה את חיזבאללה להתקפות מוקדמות ומביאה לקורבנות רבים. אולי. אני לא בטוח שזה נכון; ייתכן שפשוט לא הקדישו מחשבה רבה למחויבות המוסרית שלנו לאנשי צד"ל. וגם אם לא הייתה ברירה אחרת, גם אם לא היה מה לעשות, אפשר לפחות להתבייש.
