לסבא שלי עליו השלום היה מקל ארוך ושחור. הוא הצטרף בשלב כלשהו לחייו, אינני זוכרת מתי בדיוק, והיה כמו תותבת לגופו. סבא נהג לנופף בו כדי להרחיק חתולים מהאשפה או לאותת לרכב לפני שהוא נכנס למעבר חציה, אבל את השימוש המפורסם ביותר גילינו בשבתות קיץ ארוכות, עת היינו מתכנסים אצלו במרפסת, ישובים על אדן החלון ומביטים החוצה לגן העירוני. לא אחת היו המבוגרים נקלעים לדיונים פוליטיים הרי גורל. יוסי ביילין כיכב שם. הם לא הפסיקו לדבר עליו ועל אוסלו, למה הוא נפגש עם מחמוד עבאס ואיך זה שיוסף קטן מעז.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– במעגל סגור: כך התייחסו במשך שנים לדתיים בגל"צ
– לגלות את שמחת הפשטות
– הקורונה היא שעתם היפה של החנונים וצייתני החוק
סבא היה אדם שקט. לרוב היה מאזין לדיונים אך לא ממהר להשתתף בהם. ומדי פעם, לשם הנימוס, היו הדודים פונים אליו ושואלים – סבא, מה אתה חושב? וסבא היה מניף את מקלו השמיימה ומסנן בקול מבטל: "ביילין שמיילין".
פעם חשבתי שסבא שתק בוויכוחים פוליטיים משום שלא התעניין בפוליטיקה. אבל היום נדמה לי שהיה זה משהו עמוק יותר. ממרומי גילו של אדם בן 70 פלוס שאיבד את משפחתו בשואה, גויס בכוח לצבא הרוסי, נפצע במלחמה ושרד אותה, עלה לארץ בספינת מעפילים והוגלה לקפריסין, חבק ילדה ראשונה באוהל והגיע לארץ עם הבגדים שעל עורו – ביילין באמת היה שמיילין. עוד מהמורה היסטורית שהעולם שרד לפניה וישרוד גם אחריה.
השבוע ציינתי 37 שנים להיוולדי. הגם שכבר הגעתי לגיל שבו מסתירים את הגיל, צלחתי את המשבר בסבירות יחסית. הרי בסוף זה רק מספר. היום שלפניו לא שונה מאוד מהיום שאחריו, מה יש להילחץ מזה שגדלתי בשנה? אבל ביום ההולדת בכל זאת קרה לי משהו. באותו בוקר התפרסם בדיוקן התחקיר שעשיתי על גל"צ. תיארתי לעצמי שהוא יעורר עניין, אבל לא שיערתי לעצמי עד כמה. בתוך שעות ספורות התמלא הטוויטר בתגובות סוערות. חלקן מפרגנות, חלקן הרבה פחות נעימות. וכאילו כל חיי צעדתי עם איזה קיטבג כבד על הגב במתלול חד – מישהו פתאום הסיר אותו מעליי. מצאתי את עצמי גוללת את תגובות הנאצה באדישות מופגנת, לפעמים אפילו מגחכת בהנאה מוזרה ממישהו שהרגע טינף עליי. כמו צופה משועשעת, ישבתי בטריבונה והתבוננתי בגלדיאטורים מצייצים את עצמם לדעת ונאבקים בינם ובין עצמם, ולא הזיז לי. פשוט לא הזיז. מלבד כמה ציוצים ותגובות בעמוד הפרטי שלי, הייתי די מחוץ לזירת ההתגוששות.
פעם הייתי נעלבת. פעם הייתי יכולה לשרוף שעות בניסוח תגובות הולמות להוא שצייץ ולהיא שהגיבה, לזה שהוציא דברים מהקשרם ולזאת שאין לה מושג על מה היא מדברת. אבל הפעם, כאילו סבא שלח לי משמיים איזה מקל דמיוני, מצאתי את עצמי מניפה את ידי בביטול.
באיחור של כמה שנים טובות הצמחתי סוף־סוף את עור הפיל. אני מתבוננת באלו שמקניטים אותי וזה לא עושה לי שום דבר. לא ממקום גאוותני חלילה, אני קשובה לביקורת ורושמת לעצמי נקודות לשיפור, אלא ממקום של אחת שביום בהיר אחד ציוותה על עצמה להתבגר ולהפסיק להתרגש משטויות.
אני ממש מקווה שהאדישות הזו שפקדה אותי לא באה גם עם איזה קליפס שתקוע בשיער, מכנסי ויתרתי וגבות של פרידה קאלו, אבל היא בהחלט רלוונטית גם לחיים שמחוץ לטוויטר. היכולת המופלאה לא להתרגש מדברים שאינם מצדיקים ריגוש עוזרת לא רק בהתמודדות המקצועית שלנו, אלא גם בשאר תחומי החיים. רק התבוננו סביבכם, וחשבו לרגע מיהם האנשים הנאהבים והנעימים בקהילה שלכם. מי אלה שכולם רוצים להיות בקרבתם? לא פעם תגלו שאלו אנשים שלא ממהרים להיעלב. שלא צריך ללכת לידם על ביצים. שלוקחים את החיים באיזו מין קלילות בריאה ומסוגלים גם לצחוק על עצמם. שהחוסן הנפשי שלהם מאפשר להם להמשיך הלאה גם אם החבר'ה קבעו איזה מפגש ולא הזמינו אותם, גם אם חטפו איזו מכה קלה בכנף. אם הצלחנו לפתח את הידיעה הפנימית הזו, שגם אם הדברים לא מסתדרים עבורנו בנקודת זמן כלשהי אין שום סיבה שזה יפגע בערך העצמי שלנו, משהו ביומיום שלנו יזרום יותר. אם הצלחנו לומר לעצמנו שמה שהשגנו עד עכשיו הוא מספיק טוב, ושאיננו תלויים בפידבק חיצוני כדי לאשרר את זה בכל פעם מחדש, אז עברנו לצד הנכון יותר של החיים.
גדלתי בשנה. הייתי בטוחה שהימים הקרובים יעברו עליי בדכדוך קיומי קל על בואו הקרב של משבר גיל ה־40, אבל במקום זה נחת עליי סוג של מבוגר אחראי, כזה שראה הכול וכבר לא מתרגש מכלום. איזה תענוג. כמה כיף להביט על ההתרחשויות בחיים שלך מבחוץ, להניף את המקל הדמיוני של סבא וללחוש לעצמך בקול מבטל: טוקבקים שמוקבקים.
rachelm@makorrishon.co.il
