נח הבן הקטן שלי והמתוק שלי והאהוב שלי חוגג את יום הולדתו הראשון. איך זה שעברה שנה, איזה דבר זה החיים האלה, כמה קרה בשנה הזאת, איך היא עברה מהר, איך היא עברה לאט, איך זה שנח כבר בן שנה, באמת, מה זה הדבר הזה, זה לא ייאמן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בלב המגפה הרעה הגיע זמן תפילין
– בתוך האשמה שמביאה השגרה תזכרו: אתם בסדר גמור
– העולם עולם, החיים חיים, והכול הבל הבלים
נח קראנו לו, נח מרדכי (על שם סבא שלי מרדכי אגמון. איש יקר וחכם וסוער ואמיץ, שלא זכיתי להכיר, אבל נראה לי שהיינו מסתדרים מצוין). אני אוהב את השם הזה. הנח הראשון בתורה נקרא כך מלשון נחמה – "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ השם". האדמה מקוללת. א־לוהים מקלל אותה, החיים קשים ועצובים, יש בהם מחלות, ומלחמות, ואכזבות, ומגפות איומות, יש בהם תינוקות שלא נולדים, ואבות אהובים שפתאום מתים. אבל החיים גם יפים ומתוקים, יש בהם אהבות, ותשוקות, ותקוות, וימים חמים עם בריכה ואבטיח בגינה, ויש בהם חמלה, ויש בהם אנשים נפלאים, ויש בהם ילדים שאנחנו אוהבים, ויש בהם נחמה. לכן קראנו לו נח, בעבור הנחמה! אני לא חושב שיש מילה יפה יותר בעברית, או בכלל.
* * *
נח בן שנה. כשהוא נולד לקח לי חודשיים שלמים כדי להצליח לאהוב אותו כמו שמגיע לו. חיה, אחותו הבכורה, הזדעזעה קשות מהאח החדש שנולד לה, והימים הראשונים של נח בעולם צבעו את הבית שלנו בגוונים רעים של לחץ, צעקות, בכי ומחנק. כתבתי על זה פעם. רק אחרי חודשיים חיה התחילה להתרגל אליו, וכמה שבועות אחרי שהיא התרגלה, התחלתי גם אני להתרגל.
בכלל, בחודשים הראשונים שלו בעולם לא הייתי קשור אליו במיוחד. ככה זה כשלא מיניקים, ככה זה כשצריך להתייחס כמו שצריך לאחותו המתוקה, שעברה משבר נפשי גדול. אחת לאיזה זמן מוגבל הייתי נשאר איתו לבד לכמה שעות, ואז פתאום ראיתי אותו, רק אותו. זה היה כל כך חשוב, סוף סוף להרגיש שאני אבא שלו, ולא "אבא לשניים". כשאני אבא לשניים אני רוב הזמן נמצא על הציר שבין הישרדות למלחמה. זה קצת עצוב, אבל זאת האמת.
* * *
אני לא יודע כמה אנשים הרוויחו בענק מכל הקורונה הזאת, אבל נח בני הקטן נמצא שם למעלה, בעשירייה הפותחת, לא רחוק ממנכ"ל זום, ומביבי נתניהו. אחחחח הימים הללו עשו לו טוב, לקום בבוקר עם אמא ואבא ולהישאר איתם כל היום, ביחס אישי, צמוד, אוהב, מפנק, עד שעות הערב, מה אני אגיד לכם, לא ידעתי שתינוקות יכולים ללבלב ככה. מאז שקורונה, נח נותן בראש, כל היום הוא מחייך, כל היום הוא צועק, כל היום הוא אוכל, כל היום הוא גורר כיסאות ממקום למקום. בתוך כל הספקות והחרדות והפחדים, בתוך כל המועקות שהטריפו את שירה ואת חיה ואותי, נח זרח כמו שמש מתוקה של בוקר. היה לו טוב כאן איתנו, לבד, זה מה שילדים בגיל הזה צריכים, מתברר, תשומת לב, ויחס צמוד, ומלא אוכל, ומלא מבטים טובים, ומלא חיבוקים. נח קיבל את מה שהוא היה צריך, אז היה לו טוב. היה מדהים לראות את זה, והיה בזה גם משהו קצת עצוב, קשה להסביר.
נח בן שנה, כיף להעביר איתו את הימים. יש לו קול צרוד ומתוק, ואור מופלא בעיניים. לפעמים אני חושב לעצמי, איזה באסה שהוא לא הבן הבכור שלי, איזה באסה שהוא לא זוכה ליחס הצמוד הזה, להיפעמות הראשונית הזו שיש להורים אל מול "הפעם הראשונה". את רוב הדברים, הרי, עברנו כבר. את הזחילה הראשונה, והשן הראשונה, והצעד הראשון, והמילה הראשונה. את כל ההתרגשויות הללו כבר הרגשנו. החיים עם נוייחל שלנו יותר מוכרים, יותר "טבעיים", יותר מובנים מאליהם. אני כותב את זה בצער, זה לא צריך להיות ככה, אבל זה ככה, מה אני אעשה, אלה החיים. אני בן יחיד, אין לי מושג איך זה מרגיש בכלל, להיות ילד שני, או שלישי, או רביעי. זה נשמע לי קשה, אבל גם מרגיע, לא יודע, הלוואי שהייתי יכול להתחדש ולהתרגש למולו, כאילו שהוא הפעם הראשונה של הכול, מגיע לו, באמת שמגיע לו. הוא כזה ילד טוב, יש לו אור בעיניים, זה משהו מיוחד, אני אומר לכם, זה לא סתם בראש שלי.
* * *
מאז שקורונה אני כבר לא אני, הכול התעקם לי, שום דבר לא מסתדר לי, כל הזמן אני במין דיכאון עמום, הגב שלי כואב בטירוף. והנה, איכשהו, בתוך כל האפור הרע הזה, קרה לי משהו טוב. דווקא עכשיו, דווקא ככה, בלב המגפה, גיליתי את הילד שלי. כל השעות בבית, כל הימים הצפופים, כל המגבלות והסגרים, אפשרו לי לראשונה בחיי להיות איתו, להיות באמת, להאכיל אותו ולהרדים אותו ולשחק איתו ולנשק אותו עד שהוא משתגע מצחוק. נח ניחם אותי מן האדמה אשר אררה השם. אוחחחח איזה ילד מתוק קטן שמנמן וחמוד יש לי, אתם לא מבינים.
* * *
יום הולדת שמח נוייחל, כיף שאתה כאן ילד פלא, כיף שאתה.
