ילדה בת שבע באה לבית הספר בבוקר לבושת שמלה נטולת שרוולים. המורה, שרואה שהיא לא באה בתלבושת אחידה, מורה לה להסיר את השמלה, ללבוש חולצת בית ספר ולהישאר בתחתונים. כל זאת לא בחדר סגור בביתה, אלא בבית הספר, יום שלם, לעיני התלמידים והמורים. והילדה קטנה, יחידה ותמה לא עמדה ושאלה למה, אלא ביצעה, אבל היא כבר לא תהיה אותה ילדה. היא מאוד צעירה, וכבר עברה משהו מטלטל שגם מבוגרים היו מתקשים להתמודד עמו.
אם המורה הזו רק הייתה עוצרת רגע ומתייעצת, למשל, עם שתי הבנות שלי, שהן בערך בנות גילה של הילדה, הן היו מיד נותנות לה פתרון כמה פשוט ככה מבריק: הן היו מייעצות למורה לומר לילדה ללבוש את חולצת התלבושת מעל לשמלה. כך שהשמלה היתה הופכת לחצאית והילדה היתה בעצם ממלאת אחר הציווי הבלתי מתפשר הזה של תלבושת אחידה לכל דבר ועניין. אבל המורה שלה בחרה, משום מה, דרך מעוותת במיוחד לאכוף משמעת על אותה ילדה.
כתבות נוספות באתר:
רק הציבור יכול להציל את מפלגות הציונות הדתית
לסגור את גל"צ: הגיע הזמן להיות נורמליים
דו"ח פלסטיני: כ- 70 אחוז מהפליטים כלל לא חיים במחנות פליטים
להדגים על ילדה בת שבע לקח חברתי מול כל הכיתה הוא מעשה מצלק שהילדה בת השבע לא תשכח אף פעם. לא משנה אם היא תהיה כבר אישה, ויהיו לה ילדים משלה. בגיל הזה דימוי הגוף רק מתחיל לקבל צורה ו/או להוות בעיה, בעיקר אם את מרגישה שאת לא בסטנדרט, שאת לא בדיוק מה שתכננת להיות, או שמצפים שתהיי. הפוטנציאל אצל ילדים ללעוג לילדים אחרים תמיד מתחבא שם בפינה, והמורים הם האחרונים שצריכים לספק לדבר הזה תחמושת. ואני יודעת על מה אני מדברת.
זוכרת את עצמי בערך בגילה. עם רגלים ארוכות-ארוכות. שלדיות ממש. הייתי ילדה רזה מידי, ובעיני רוחי יכולתי לשמש כשלד הזה שמדגימים באמצעותו את העצמות שבגוף האדם בשיעורי המדעים. מבנה גוף כזה שאת אוכלת משהו בצקי רגע לפני שאת עולה על בגד ים כדי שהעצמות לא יבלטו ויבהילו את המציל ויבריחו בבהלה את המתרחצים. ככה לפחות הרגשתי שעלול לקרות. דווקא עלי החליטה המורה להתעמלות להדגים תרגיל על החמור באולם ההתעמלות מול כל בנות הכיתה.
לבשתי באותו יום מכנסי התעמלות כחולים עם שני פסים לבנים בכל צד. הן היו מכנסיים קטנטנים ממש, אבל זה היה לבוש ההתעמלות שביקשו מאיתנו אז. היום כולם קופצים על ילדות שמעזות להגיע במכנסונים, ורוצים לגרש אותן הביתה, אבל אני חושבת שילדה צריכה ללבוש מה שהיא מרגישה בו נוח עם הגוף שלה. במילים אחרות: אני לא הרגשתי נוח במכנסונים האלה, אבל אולי יש ילדות שכן הרגישו נוח בהן.
אני זוכרת את המורה מבקשת ממני לטפס על החמור, ואז אוחזת בידיה בישבני הזעיר כדי להדגים את התרגיל, בעוד הגוף שלי כולו מכווץ ומסרב לציית ולהתגמש, כי הרגשתי שהיא תופסת אותי לא נכון, בצורה לא מכבדת, אבל לא היו לי את הכלים כילדה להעמיד אותה על טעותה, אז שתקתי, מרגישה מעורטלת, ומכוסה בושה.
האחיזה שלה הרימה עוד יותר את המכנסיים והרגשתי שאולי כל הבנות רואות לי את התחתונים. היה לי גם נדמה שהופיעו פה ושם צחקוקים עלי, על ההשפלה ועל הגוף שלי בכלל, וזו הייתה חוויה נוראה. חוויה של תקלה. הרגשה ממשפחת החוויות שלא שוכחים. ואכן לא שכחתי עד היום, בעוד המורה בכלל לא יודעת שצילקה אותי כך, וגם ההורים שלי לא יודעים עד היום, כי לא נראה לי שסיפרתי להם.
מיד כשהבנות שלי הפנו את תשומת ליבי לידיעה על הילדה הזו בעיתון, נסערות ולא מבינות את המורה הזו גם הן, הגוף שלי שב והתכווץ. רציתי להגן על הילדה הזו בגופי, למרות שהיא לא ילדה שלי. בדרך, רציתי להגן על תחושת ההשפלה שחשתי גם אני כילדה. בעצם, חזרתי לרגע להיות ילדה. הילדה מהעיתון ואני הפכנו להיות לילדה אחת. למרות שהיא עברה כנראה משהו הרבה יותר משפיל משלי, הגוף הפרטי של ילדה באשר היא ילדה לעולם יפגע וישתבש כשלא נוהגים בו ברגישות הנכונה.
היום כשאני כבר אמא, אחרי ארבע לידות וארבעה ילדים, למדתי לאהוב את הגוף שלי ולהנחיל גם לילדות שלי את אהבת הגוף באשר הוא שם. יש לנו משפט מיוחד בבית, שנהגה אחרי מחשבה: "מה הגוף אומר לך?" שבאמצעותו אני מלמדת אותן להקשיב לגוף שלהן, לדעת אם הוא רעב, צמא, חסר את המגע, או מעדיף ריחוק, שיש לכבד אותו כמובן בו ברגע.
אבל לא הכל אנחנו, ההורים, יכולים למנוע. לעיתים יצוץ בחיי הילד שלנו מבוגר לא אחראי שיחמוס משהו מהילדות שלו, וכמעט ולא יהיה לנו מה לעשות בנדון כי הנזק לילד/ה כבר נעשה. אין הרגשה משתקת מזו עבור הורה. שר החינוך כבר גינה והוקיע, והוא דורש בדיקה של הפרשה, אבל כלום לא יכסה על השפלה של גוף צעיר כזה. זה כמו להשפיל אדם ללא עור לגופו או ללא מערכת חיסונית, כי לילדה בת שבע פשוט אין כלים להתמודד עם חוויה דרקונית כזו שייצרו לה המבוגרים עליהם אמורה הייתה לסמוך בעיניים עצומות.
אני מנסה לחשוב מה עבר למורה הזו בראש כשקיבלה החלטה להפשיט ילדה משמלתה באמצע הכיתה הצוחקת, להלך כך יום שלם בין כותלי בית הספר, שאמור להיות חממה מגוננת, ולא מצליחה להגיע לתשובה. לא אני, ולא הילדה הזו על החמור שעדיין מקננת ונוכחת בי.
