ארגוני הנכים חידשו את המחאה. הפעם הם מוחים נגד העובדה שישנו עיכוב בעליית הקצבאות שהובטחו להם. ראשי המחאה מנסים לשים בראש סדר העדיפויות הממשלתי את קצבאות הנכים, בתקופה שבה אנו נמצאים במשבר גלובלי, עם למעלה ממיליון מובטלים או אנשים שנמצאים בחל"ת וזקוקים לסיוע המדינה. ההוצאות הממשלתיות עולות בכל יום, אך לחברי מחאת הנכים אכפת רק מהקצבאות שלהם. מצב זה מעלה את השאלה – האם מחאתם לגיטימית?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "אני גאה בכל נכה שעוצר את התנועה ברחוב"
– במשרד החינוך דרושה מהפכה תודעתית
– "סמל לאהבת ישראל": חברי כנסת העניקו תעודת הוקרה לחני ליפשיץ
לפני שאציג את עמדתי בנושא, אני חש צורך לפתוח בגילוי נאות: אני בעצמי נכה, נולדתי וגדלתי כל חיי עם מגבלות פיזיות קשות. מעולם לא הרגשתי פחות טוב ואני לא חושב שהיותי נכה מקנה לעמדות שלי איזושהי עליונות מוסרית. לצד זאת, אני יודע שיש אנשים שיהיו יותר פתוחים לשמוע אדם נכה מציג את עמדותיו על סוגיות הקשורות לאוכלוסיית הנכים.
אני סבור שאין כל סיבה להעלות את קצבאות הנכות מכמה טעמים: ראשית, המדינה היא לא הגורם שאחראי למגבלות הפיזיות של רבים מהנכים בישראל, להוציא נכי צה"ל ונפגעי טרור. לכן, אין לה חובה מוסרית לשלם להם כסף וכל קצבה שהם מקבלים נעשית יותר מחסד מאשר מדין. אנשים נוטים לטעון כי מאחר שמקבלי קצבת הנכות משלמים ביטוח לאומי, הקצבה הופכת לזכות שמגיעה להם. גם אם נסכים עם זה, נשאלת השאלה: האם זה מעניק לגיטימציה להעלות את הקצבה בשעת משבר כלכלי לאומי.
בעיה נוספת עם קצבת הנכות היא המסר שמועבר לציבור הנכים במדינת ישראל. כאשר מבהירים לאדם שמוכנים לשלם לו כסף רק בשל מגבלה מסוימת, עלולים לחזק אצלו את התחושה שהוא חסר אונים – ושאינו יכול לדאוג לעצמו, שכן אם הוא היה יכול לדאוג לעצמו ולהשיג עבודה וכסף לבד, לא הייתה סיבה לשלם לו. לדעתי, קצבת הנכות מעבירה למקבליה את המסר שהם חייבים את המדינה כדי לשרוד, דבר שמונע מהם לשאוף לעצמאות כלכלית ולעבוד קשה כדי להשיג את המטרות שלהם.
אם המדינה רוצה באמת לעזור לנכים היא צריכה לעזור להם למצוא תחום שבו הם יכולים להתפתח, כך שלא יצטרכו את נדבות המדינה. הלכה למעשה קצבת הנכות מהווה תמריץ לא להתפתח, כיוון שלא משנה מה תעשה או לא תעשה תמיד תקבל את הכסף מהמדינה. טענתי מבוססת על מחקרים המראים שכאשר מביאים לאנשים שכר אוניברסלי בלי קשר לכמה קשה הם עובדים – התפוקה שלהם פוחתת.
צריך להסתכל על הנכים כפי שמסתכלים על כל אזרח אחר, וצריך לדרוש מהם להסתכל על עצמם כעל אנשים בעלי יכולת לדאוג לעצמם. כמובן, שטענותיי נגד קצבאות הנכות אינן תקפות כלפי נכים שלא יכולים לדאוג לעצמם סיעודיים וכאלה שצריכים אנשים אחרים יאכילו ויקלחו אותם ועוד. אני סבור כי המדינה צריכה לעשות חסד עם נכים אלו ולסייע להם ולבני משפחותיהם שמקריבים הרבה כדי לדאוג להם, אך רוב הנכים שמספיק חזקים כדי לדאוג לעצמם, ובמיוחד נכים רבים שמספיק חזקים כדי לצאת ולהפגין ולהפריע לסדר הציבורי, לא צריכים להיות תלויים באמא מדינה. הם צריכים לפעול כדי לדאוג לעצמם בכוחות עצמם. עידוד קצבאות הנכות לא עוזר להם להשיג עצמאות אלא מעודדת את תלות מסוכנת במדינה.
הכותב הוא יו"ר תא לביא באוניברסיטת תל אביב
