את הרומנטיקה המופשטת, הכמעט קבלית בעוצמותיה, של חלק מחסידי המגזר הדתי־לאומי ומנהיגיו, אפשר לבחון מהיבטים שונים. יש בה מרכיבים תאולוגיים, פדגוגיים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים ועוד. אלא שבשורשי האידאולוגיה המורכבת הזו עומדת, מזהירה בפשטותה, תביעה קונקרטית להיבדלות פוליטית. ותביעה פוליטית פשוטה ניתן לבחון באמצעים פוליטיים שגרתיים.
תכליתה של מפלגה פוליטית ידועה לכל ילד: לשכנע כמה שיותר בוחרים להצביע לה. פוליטיקה היא תחרות עזה ומסובכת, אבל בסוף המשחק – אפשר לגלות ל"מומחים" הממתיקים למנהיגי המגזר ושלוחיו סודות אלקטורליים ובונים להם "אסטרטגיות פריצה" – הולכים לקלפי וסופרים מצביעים, באלגוריתם הלא מאוד מסובך של "אחד, ועוד אחד, ועוד אחד", עד שנגמרים הפתקים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "ימין אמיתי חותם על ריבונות ולא על הצהרות נאמנות"
– הקמת הממשלה מבשרת את בואה של ההסדרה עם חמאס
– ביטול ההסכמים: הפלסטינים התייאשו מאבו מאזן
מהו הפוטנציאל המגזרי המקסימלי? לפני השאלה הפוליטית, זו שאלה חברתית: כמה דתיים שאינם חרדים יש בישראל? סקר נרחב שערכו פרופ' קמיל פוקס ושמואל רוזנר העלה את התוצאות הבאות: 31% מהיהודים בישראל מגדירים עצמם כחילונים; 23% כחילונים־מסורתיים, ו־17% הם מסורתיים. מה לגבי הדתיים? ובכן, 11% הגדירו עצמם כדתיים, 8% כחרדים, 6% כחרדים־לאומיים, ו־4% כדתיים ליברלים.
נוציא את החרדים מהמשוואה. מיצוי מלא של הדתיים שאינם חרדים מובהקים, יביא אותנו ל־21%. באופן תיאורטי ועל פי הגדרתם העצמית, הם מהווים פוטנציאל להצבעה דתית־לאומית. מתוך כ־6.5 מיליון בעלי זכות הצבעה מדובר בכמיליון מצביעים יהודים דתיים לא חרדים, שמשמעותם באזור ה־20 מנדטים.
כדי לפשט עוד יותר את הסוגיה, נשווה את הנתונים למגזר אחר, החרדים האשכנזים. יהדות התורה, מפלגת החרדים האשכנזים, נבנתה מאגודת ישראל ומדגל התורה – חסידים וליטאים, עם העלאת אחוז החסימה ב־1992. באותן בחירות זכתה יהדות התורה לקצת יותר מ־86 אלף קולות, שהיו שווים אז ארבעה מנדטים. מאז לא הייתה שום מערכת בחירות שבה מספר המצביעים למפלגה ירד. כמו הדמוגרפיה של מצביעיה, המפלגה גדלה בהתמדה מזה כמעט 30 שנה. בבחירות האחרונות הצביעו לה 274,437 מצביעים, והם הביאו אותה לשבעה מנדטים. כך נראה מיצוי פוליטי של מגזריות, שמשכיל למנף את ההיבטים האמוניים והקהילתיים לפוליטיקה.
במציאות של ימינו לא מתרחקים כדי להתקרב. לא מנהיגים מתוך התנשאות. לא מובילים מתוך התבדלות. לא מסתגרים מתוך ביטחון ואמונה עצמית
ומה קורה עם מפלגות המגזר הדתי־לאומי? ובכן, בבחירות 2020 הצביעו לימינה של בנט 240,689 איש (ועוד 19 אלף לעוצמה יהודית). עכשיו תחזיקו חזק: ב־1996 הצביעו למפד"ל של זבולון המר 240,271 מצביעים (והייתה אז גם מולדת, עם 72,002 קולות). בין 1996 ל־2020 נוספו לפנקס הבוחרים בישראל 2,520,005 מצביעים; מתוכם נוספו למפלגת המגזר, שאיחדה פוליטית את כל הטווח שבין הרב רפי פרץ לאיילת שקד, רק 418 איש. 418 איש ב־24 שנה, במגזר עם אחוז ילודה גבוה מהממוצע. ושוב, להשוואה, בזמן הזה נוספו ליהדות התורה 175,780 איש, שכמעט שילשו את מספר מצביעיה.
היו כמובן נקודות בזמן שבהן מפלגות הציונות הדתית הצליחו יותר. במועד ב' שקד הצליחה יותר מבנט במועד ג', וגם בן־גביר קיבל הרבה יותר. השיא האחרון הגיע ב־2013, כשאוסף נסיבות ייחודי הוביל להצבעה של כמעט 346,000 איש לשילוב הבית היהודי עם האיחוד הלאומי תחת בנט, שהגיע ל־12 מנדטים. אלא שגם בנט בשיאו השווה בסך הכול לכוחו הפוליטי של המגזר ב־1977, כשהמפד"ל של יוסף בורג קיבלה 12 מנדטים עם 160,787 קולות. בנט הציג הישג נאה מאוד, אבל במבט אובייקטיבי מדובר על חזרה חד־פעמית לממדים היחסיים של המפד"ל לפני 43 שנים. ההתרגשות המגזרית הגדולה שליוותה את 2013, מוכיחים הנתונים האלקטורליים, הייתה "פולס־פוזיטיב".
יש תמורה להשתלבות
לאורך זמן ולמרות הדמוגרפיה המבטיחה, המגזר הדתי־לאומי מצליח לייצר מספר חד־ספרתי של מנדטים, פעם בכמה עשורים לקפוץ מעל רף ה־10, ושוב לרדת. ידעוני המגזר ינתחו קלפיות, ישחקו עם תתי־נתונים ויטענו באותות ובמופתים סטטיסטיים מופרכים שהכישלון הוא סיפור הצלחה. אבל המספרים בפועל מעידים שאין למגזר לאן לפרוץ מבחינה אלקטורלית. למרות ניסיונות רבים להתחדש, להגדיל את ההצבעה המגזרית ולמשוך "קהלים חדשים", מעטים בלבד מחכים לבשורה הפוליטית המגזרית – כולל בקרב בני המגזר עצמם. צריך לשים בצד את המטענים הנפשיים והזהותיים, ולהשכיל להודות במציאות: האסטרטגיה הפוליטית המגזרית לא עובדת.
אפשר לחשוב על סיבות רבות לכך שהמגזר לא מצליח לשכנע יותר מצביעים לתמוך בו. אלא שמה שהמגזריים רואים כקללה, כבעיה שצריך לפתור, נראה לי כברכה. הכישלון האלקטורלי של המגזריות הסרוגה הוא לדעתי הוכחה שהחינוך הדתי־לאומי ברובו לא נכשל, אלא – על אפם ועל חמתם של חסידי המגזריות – דווקא מצליח.
המגזר הדתי־לאומי סובל מסתירה מובנית בין הפן הלאומי לפן המגזרי־דתי. המסר האידאולוגי הוא לאומי, המדינה וכלל ישראל, אבל המסר המוסדי הוא של התבדלות ו"התמגזרות". באופן טבעי, המגזריים מנסים להסתיר את הסתירה בטענה שהמגזריות היא בעצם לאומית, כמו בסיסמה של יהודה יפרח מהשבוע שעבר: "בשביל להיות על־מגזרי, צריך כוח מגזרי". ושימו לב להמצאה של "על־מגזרי" במקום "לאומי", שמנסה לטשטש את הסתירה.
אבל סתירה כל כך מובהקת, בין מסר לאומי של אחווה למגזריות אינטרסנטית, אי־אפשר באמת להסתיר. במציאות הלאומית הדמוקרטית של המאה ה־21, לא מתרחקים כדי להתקרב. לא מנהיגים מתוך התנשאות. לא מובילים מתוך התבדלות. לא מסתגרים מתוך ביטחון ואמונה עצמית. ראו את אנשי השמאל, הם חיים בסתירה דומה. ראו כמה המגזריים הפוליטיים משקיעים בהצדקה, ואפילו בהכחשה, של המגזריות; הסתירה הזו זועקת בקרבם.
סתירה דינה להתיישב. בני המגזר עומדים לפני קרני הדילמה המעיקה, לאום או מגזר, ולפחות מבחינה פוליטית הם מצביעים בידיים. במגמה ארוכת טווח, כוחם של המשתלבים הולך וגדל יחסית למגזריים. כל מי שאומר לכם אחרת, מוכר לכם משהו. הסתירה הפנימית נפתרת על ידי התרחקות מהפוליטיקה המגזרית.
חשוב לדעת שיש תמורה להשתלבות: בממשלה שבה נציגי המגזר יושבים באופוזיציה, עדיין יש ל"סרוגים" נציגות גדולה. יתר על כן, בליכוד נכנסים לכנסת, אחרי החוק הנורווגי, יותר חובשי כיפות מאשר ב'ימינה'. והם שם בזכות עצמם, לא בשל שתדלנות מגזרית. לדעתי זו תעודת כבוד ותיעול נכון הרבה יותר של אנרגיות פוליטיות ולאומיות מבורכות. זו האסטרטגיה המבטיחה, וזה כנראה העתיד; לא אני אומר – כך מצביעים בני הציונות הדתית.
