באחר צהריים לא קריר במיוחד השבוע, בגן שעשועים ירושלמי שכונתי, מצאתי את עצמי מזמרת עם בן ה־8 שלי את 'ירושלים של זהב'. "אימא, את מכירה את השיר הזה?" הוא שאל פתאום ממרום גלגל הריצה, ובמבט מתוק התחיל לשיר "איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה". אני יודעת שאימא שמתרגשת מבנה זה לא אירוע נדיר, ועדיין, ליבי הוצף כשלרגע קילפתי את היום־יום. התרגשתי מהילד, מירושלים, מהחיוך האמיתי ונטול הציניות שלו כשהוא שר את המילים, מהטבעיות והפשטות. מכל הבליל הזה התרגשתי והרגשתי כה בת־מזל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חמישה דברים שלא ידעתם על מארי ופייר קירי
– "תחקיר המתקשרת" – צריך להפסיק לתת במה לשרלטנים
– "ימין אמיתי חותם על ריבונות ולא על הצהרות נאמנות"
קראתי קצת שירי ירושלים וששת הימים לאחרונה. התבשמתי מרוממות הרוח של חיים חפר, נעמי שמר וחבריהם, שמפתיעה אותי בכל פעם בעוצמתה. כי איכשהו, בשנים האחרונות, קצת קשה לנו להתרגש מיום ירושלים. חמיצות השתלטה על היום החשוב הזה, שבו שוחררו חבלי מולדת ואוחדה עיר הבירה. אוהבים לחבוט בה, בירושלים. התקשורת הישראלית, ולא רק היא, עשתה עבודה נפלאה בשפיכת מים צוננים על שמחה אותנטית. לתוך היום החשוב הזה התנקזו כל בעיות החברה הישראלית, כל אתגריה. המתח בין חרדים לחילונים, מלחמות דת ומדינה, ערבים מול יהודים, מזרח ירושלים מול מערב, מתח לאומי וטרור, בעיות של עוני ומעמדות, וכמובן – הסכסוך. תמיד התחמצנו לנו כאן, וזו הייתה המנגינה הכללית, שאין באמת סיבה למסיבה. ירושלים היא אולי עיר הבירה, אבל היא עול, לא נכס.
וכך, במקום לתת הילה לירושלים ביום חגה ולקשור לה כתרים בכל רחבי הארץ והעולם, העדיפו לכוון את הזרקור אל הצדדים האפלים, אל האתגרים שקיימים למכביר, אל שדות המרמור והציניות. דווקא ביום ההולדת שלה, אומרים לה לירושלים כמה היא פגומה, מאתגרת, מתוסבכת, עם עבר עשיר אך עתיד לוט בערפל, ובצקצוק שפתיים מאחלים, נו, אולי בשנה הבאה החגיגה תהיה שלמה.
וכמה שזה חבל. כי מה שמגיע לירושלים, ולנו כעם וכמדינה, זה שתהיה חגיגה. חגיגה לאומית כמו ביום העצמאות. ראוי שנספר את סיפורה של העיר אז והיום, שנלמד את סיפורי הגבורה של השחרור, שנתחבר קצת. ראוי להודות על הנס ועל מעשה האדם, על היצור היפה שנברא כשהעיר חוברה לה יחדיו, על המגוון האנושי והתרבותי המיוחד בעיר הזאת. וכן, גם על האתגרים הקיימים. הרי אתגריה של ירושלים הם אתגריה של ישראל כולה. מציון תצא תורה, אבל מציון יצאו גם אתגרים ולצידם גם בשורות, פתרונות והתמודדויות יצירתיות. ירושלים היא המיקרוקוסמוס של ישראל, ומה שמתחיל בירושלים לא ייגמר שם. אפילו קפה ארומה המשובח התחיל בירושלים.
ציניות, תנוחי
בשירו המפעים "היינו כחולמים", מתאר חיים חפר מפגש דמיוני בין רמטכ"ל מלחמת ששת הימים יצחק רבין לדוד המלך. אפשר לעצום עיניים ולראות את התיאורים של חפר כאילו קרו באמת. "ויבואו הרמטכ"ל ופמלייתו אל קבר דוד שעל ההר, ויעמדו לפניו בבגדים מעופרי עפר, וימחו ממצחם את נחל הזיעה הניגר, וינשמו עמוקות ויצדיע הרמטכ"ל ויאמר, אדוני המלך, הר הבית שוחרר".
חיים חפר לא היה אדם דתי, הוא גם לא שמע על הקשקוש התורן המתקרא 'הדתה', והוא לא פחד לנסות לבטא במילים את ההיסטוריה שנעשתה כאן לעם היהודי כולו. "ויקרב הרמטכ"ל אל המלך ויאמר, לא אנחנו לבדנו שחררנו את ההר, לא אנחנו לבדנו עשינו את הנס, ולא רק בזכותנו הדגל על הכותל מתנוסס, ואף כי לוחמינו הסתערו כאריות, לא הם לבדם פרצו את שער האריות, לא הם לבדם לחמו ברימונים וסכינים, מלחמת בית לבית וקרב פנים אל פנים, ולא רק דמם נשפך בסמטאות האבנים. לא, אדוני המלך. כי איתם צעדה חטיבה שלמה של לוחמי מצדה, ואנשי בר כוכבא הגיבורים והאמיצים, נלחמו לצידם בקשתות ובחיצים, וליד אלה שמענו היטב את הצעדים, של כל הנרצחים והטבוחים והשדודים, של כל אלה שמתו מכיוון שהם יהודים, ולידם צעדו כהולכים בסך, כל עולי הגרדום ולוחמי תש"ח, כל חללי הלח"י והאצ"ל והפלמ"ח, והשיר שעל שפתם כמו מסעיר את דמנו, 'וייבנה בית המקדש במהרה בימינו' ונפרוץ את החומה ולא פסקנו מלכת, כי השיר הזה בליבנו כמו אש מלחכת".
על בית המקדש הוא מדבר, חיים חפר. על היסטוריה יהודית שלמה שסוף סוף מתממשת, משלימה את הפאזל בן מאות השנים, על החתיכות שנדדו בעולם וחיפשו להתחבר. הוא מדבר על הגבורה, על האובדן ועל המטרה הקדושה שגם מקדשת. ומתוך ההילה הגדולה של חפר, אחרי יותר מיובל שנים, נולד האתגר שלנו כיום. האתגר שבשגרה. האתגר לשמוח בחלקנו, להכיר כמה בני מזל אנחנו, שנולדנו וגדלנו במדינה עצמאית שכדי להגיע לירושלים אתה צריך לעמוד בשער הגיא בפקקים ולא בשיירות, שיש לנו עיר שבה הגישה לכותל ולאוצרות עמנו דורשת רק נסיעה קצרה באוטובוס דחוס כי הביקוש גדול, שהבנייה בה לא נפסקת כשרק מאפשרים לה, שיש עוד ועוד ביקוש למגורים וחיים, שיש חיים יהודיים בעיר דוד. עיר של התחדשות דתית וחילונית או משהו על הרצף, של קיום נפרד אבל גם משותף בין כל המגזרים שרק אפשר לחשוב עליהם.
האתגר שבשגרה הוא לנסות להבין את העיר הגדולה בערי ישראל, שבה כמעט מיליון תושבים. אבל לא רק להבין את העיר ולנסות לפתור את בעיותיה, אלא גם לשמוח שיש לנו אותה, מלאה ושלמה ודורשת תשומת לב מוגברת.
לרגל היום הזה, מותר לשתות כוס יין לצלילי "ירושלים של זהב", מותר לשמוע את הסיפורים המופלאים באמת ולהתפעם. גם אם אין משדרים מיוחדים בטלוויזיה, וגם אם אין אירועי חוצות, ראוי שנחגוג. הלוואי שנדע להתרגש ולחגוג, בלי ציניות ישראלית אופיינית, מהיום הניסי הזה. לחיים, ירושלים. מי ייתן ונדע עוד שנים מאושרות ביחד.
