הקדמה ראשונה: כל בר־דעת מבין שביעורם של אירועי תג מחיר הוא אינטרס עליון של ההתיישבות היהודית ביו"ש. קשה לכמת את היקף הנזק האסטרטגי שהם מסבים לה, בכל זירה כמעט: מוסרית, מורלית, פוליטית, משפטית ובינלאומית. אירוע דומא הוא נשק אולטימטיבי לפעילי BDS וליתר חורשי רעתה של ישראל בארץ ובעולם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עושים סיבוב: פעילי תג מחיר פוגעים במחנה הלאומי
– אם לא נוקיע את מעשה דומא, הדם הבא יהיה עלינו
– תג המחיר של ריבונות ביהודה ושומרון
הקדמה שנייה: תיעוד ההודאה והשחזור של עמירם בן־אוליאל, המפורט בהכרעת הדין שניתנה השבוע על ידי השופטת רות לורך ממחוזי מרכז, מלמד כי למרבה הצער הוא האחראי בסבירות גבוהה למותם של בני משפחת דוואבשה בדומא. שריפת ביתם של בני המשפחה, על ידי השלכת בקבוקי תבערה, נעשתה כנקמה על הפיגוע שבו נרצח מלאכי רוזנפלד ז"ל. הרשעתו בשלושה אישומי רצח מבוססת היטב, ומשקפת ככל הנראה את שאירע במציאות. עורכי דינו איציק בם ואשר אוחיון הם פליליסטים מוכשרים, אולם גם הסנגור הטוב ביותר איננו קוסם.
בכל רגע נתון בן־אוליאל ידע שאם לא יספק את רצון החוקרים, הוא יעונה שוב. האם ניתן להכתיר הודאה כזו כ"חופשית ומרצון"?
ואחרי שתי ההקדמות הללו, הכרעת הדין הזו צריכה להטריד את מי שזכויות האדם חשובות לו כנדבך בסיסי בדמוקרטיה הישראלית. סעיפים 7־11 להכרעת הדין כתובים בשחור לבן ומנוסחים ביבשושיות משפטית. צריך להכיר את המושגים כדי לשחזר את הצבעים ולהבין מה באמת קרה בחקירתו של בן־אוליאל.
17 ימים היה בן־אוליאל נתון בחקירת שב"כ קשה ומתמשכת. במשך כל התקופה הזו מנע ממנו השב"כ מפגש עם עורך דין, והשאיר תיעודים דלים למדי מהחקירות שנערכו במטרה להביאו לתשישות פיזית ונפשית. לאחר שבועיים וחצי של שיכרון חושים, "ביום 17.12.2015 בשעה 23:40, נחקר הנאשם 'חקירת צורך'". במילים פחות מכובסות, חקירת צורך היא חקירה בעינויים. החקירה הזו "נמשכה עד לשעה 7:00 למחרת. במהלך חקירה זו הופעלו כנגד הנאשם 'אמצעים מיוחדים'".
אחרי שבועיים וחצי של בידוד וחקירות מתמשכות, במשך לילה סיוטי שנמתח על פני שבע שעות ועשרים דקות, עינה החוקר 'מיגל' את בן־אוליאל כדי לחלץ ממנו הודאה. התרגיל עבד. "זמן קצר לאחר שהחל השימוש באמצעים אלה, הודה הנאשם בביצוע פיגוע הרצח בכפר דומא", מתארת השופטת.
מיד לאחר ליל העינויים נערכו שתי חקירות נוספות, שבהן חזר בן־אוליאל על ההודאה. חקירה נוספת נערכת בערבו של ה־19 לאותו חודש, כלומר יומיים לאחר הלילה המסויט, ובהמשך לאותה חקירה נלקח בן־אוליאל לכפר דומא כדי לשחזר את הרצח. העינויים לא הסתיימו. "בסמוך לאחר החקירה המוקלטת השנייה", כותבת השופטת, "החלה 'חקירת צורך' נוספת במהלכה הופעלו 'אמצעים מיוחדים'". הפעם הראשונה שבה נפגש בן־אוליאל עם סנגורו דאז איתמר בן־גביר הייתה בסמוך לחצות של ה־21 לחודש, לאחר סבב העינויים השני.
כדי להבין מה קרה פה, בואו נדבר על הוראות החוק שנרמסו ברגל גסה. פקודת הראיות כוללת שני סוגים של הוראות מגבילות על גופי החקירה: מגבלות שנועדו להבטיח את בירור האמת, ומגבלות שנועדו להבטיח שמירה על זכויות אדם מינימליות. סעיף 12(א) לפקודה הוא אחד הסעיפים הבודדים הכוללים את שתי התכליות.
כלל יסוד במשפט הפלילי קובע שעדות מפי שמיעה איננה קבילה. בית המשפט צריך להתרשם מהעדויות ומההודאות באופן בלתי־אמצעי, ולא דרך עדות עקיפה של חוקר ששמע את העד בתחנת המשטרה או גבה הודאה מנאשם. לכלל האוסר עדות מפי השמיעה ישנם מספר חריגים, ואחד מהם הוא סעיף 12(א) הקובע כי עדות כזו תהיה קבילה רק "אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה, ובית המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון". במילים אחרות: התביעה יכולה להביא "עדות מפי השמועה", כלומר להעלות לדוכן העדים את החוקר שגבה את ההודאה, רק אם תוכיח שההודאה הייתה "חופשית ומרצון".
שורה של פסיקות עבר הבהירו שלסעיף הזה יש מטרה כפולה: גם למנוע הודאת שווא, שכן אדם הסובל מעינויים קשים עשוי להודות רק כדי להפסיק את הסיוט, וגם כדי לשמור על זכויות אדם מינימליות. בלי המגבלה הזו לא יהיה הבדל בין חדרי המעצר של השב"כ לאלו של הסורים והאיראנים. אם אנחנו לא רוצים להיות מדינת עולם שלישי, אנחנו חייבים לשמור על זכויות מינימליות של עצירים.
בהיעדר עדים וראיות כדוגמת מצלמות אבטחה, התביעה במשפטו של בן־אוליאל התבססה כולה על הודאתו. וכאמור, מילות המפתח פה הן "חופשית ומרצון". הודאה של נאשם אמורה להיפסל אם הוצאה בעינויים ולא ניתנה מרצונו החופשי.
הטענה של התביעה הייתה כזו: נכון, הוא עונה במשך לילה שלם לאחר שבועיים וחצי של התשה פיזית ומנטלית. אבל היי, הוא חזר על ההודאה גם יומיים לאחר מכן, בחקירה שנערכה ללא עינויים. אלא שתיעוד החקירות מלמד שלא רק שהאיום בעינויים לא הוסר לאחר החקירה שבה נשבר בן־אוליאל והודה, הוא אף התממש ארבעה ימים לאחר מכן. זה אומר שבכל רגע נתון בן־אוליאל ידע שאם לא יספק את רצון החוקרים, הוא יעונה שוב. האם ניתן להכתיר הודאה כזו כ"חופשית ומרצון"?
השופטת בחרה לעשות לתביעה חיים קלים, ולא טרחה להסתיר רמזים לגורמים פסיכולוגיים שהשפיעו על החלטתה. בסעיפים 56־57 היא כותבת: "התרשמתי מהנאשם כאדם חד מחשבה, בעל עוצמה פנימית וכמי שעומד על עקרונותיו ואינו נוטה לרצות… הנאשם פיקח, בעל זיכרון יוצא דופן, וניכר כי הבין היטב את שאלות חוקריו וכוונותיהם. גם לאחר שהחל להודות, עשה זאת באופן מחושב… נוכח המפורט לעיל, חרף אופייה הקשה של החקירה, איני סבורה כי הנאשם היה מצוי בסיכון גבוה למסירת הודאת שווא, וזאת בשים לב למאפייני אישיותו".
בסעיף אחר היא מלינה על בחירתו של בן־אוליאל שלא ליצור איתה קשר עין במשך כל המשפט בטענה שאיננו מביט בנשים, ובעיקר מכעיסה אותה החלטתו שלא להעיד מטעם ההגנה, בטענה שאין לו אמון במערכת המשפט הישראלית. המסקנה שלה מוזרה: מדובר בבחור אמיץ וקשוח במיוחד, ועל כן לעינויים לא הייתה השפעה על החלטתו להודות.
וכאן הבן שואל: סליחה, איפה זה מופיע בחוק? היכן כתוב שאם הנאשם אמיץ וקשוח ניתן לוותר על הזכויות שלו? קשה להתחמק מהתחושה שיותר משהיה חשוב לשופטת לשמור על הוראות החוק, היה חשוב לה להעניש את הפנאט עם הגוזמבות והרעיונות האנרכיסטיים המסוכנים.
שוב, המסקנות האופרטיביות שהסיקה לורך אינן מופרכות. גם בשתי החקירות שנערכו בין סבבי העינויים וגם בשחזור המצולם, בן־אוליאל ניפק לא מעט פרטים מוכמנים שתאמו לממצאים בזירה. את חלקם אפילו חוקרי השב"כ לא ידעו מראש, כך שאי־אפשר לטעון ש'מיגל' שתל אותם בתודעתו של בן־אוליאל. הבחור הכיר היטב את הכפר, שחזר בצורה מדויקת את מסלול התנועה, וכמעט כל פעולותיו בשחזור תאמו את הממצאים הפורנזיים.
אבל כפי שהסברנו, כל הרעיון של פקודת הראיות היא ויתור מודע של הממלכה על האמת המוחלטת ועל מיצוי הדין המלא, כאשר מחירם הוא הפיכתנו למדינת עולם שלישי. אחרת היינו יכולים מזמן לייסר בשוטים ובעקרבים את כל ראשי משפחות הפשע, לבער בקלות קוצים מן הכרם ולצמצם דרמטית את מצבת כוח האדם של המשטרה והשב"כ. לאנושיות, לדמוקרטיה ולזכויות אדם יש מחיר, מחיר שכבוד השופטת לורך לא הייתה מוכנה לשלם.
למען יראו וייראו
להקראת כתב האישום, המכונה גם "פתיחת המשפט", יש שתי מטרות בסדר הדין הפלילי: דיונית וטקסית. המטרה הדיונית היא הגדרת זירת המחלוקת: התובע מקריא את הטקסט בפני הנאשם, והאחרון מתייחס אליו לראשונה – כופר, מודה בכול או מודה חלקית, כאשר השופט מצידו יכול להוסיף שאלות הבהרה לנאשם.
אם אין מחלוקת בין הצדדים על התשתית העובדתית אפשר לעבור ישר להכרעת הדין, כפי שקורה למשל בהסדרי טיעון. אם יש מחלוקת, קובעים תאריך לדיוני הוכחות המכונים 'פרשת תביעה' ו'פרשת הגנה', שבהם כל אחד מהצדדים מוזמן לשכנע את בית המשפט בנכונות גרסתו.
הוראות סדר הדין הפלילי מאפשרות לסנגור להשיב להקראה במקום הנאשם, ולכן בתיקים מורכבים במיוחד, הכוללים מספר רב של טענות עובדתיות, מעמד ההקראה מתנהל לרוב בין התובע לסנגור. התשובה לכתב האישום יכולה להיות מוגשת בכתב, ועשויה לכלול התייחסות פרטנית מייגעת עם משפטים כמו "מסכים עם המשפט ראשון בסעיף 56 למעט המילה השלישית והרביעית, כופר במשפט שני". תשובה שכזו תוגש בכתב ולא תינתן על ידי הנאשם בעל פה. לכן, תיאורטית, אין שום צורך דיוני בהתייצבות נתניהו לפתיחת משפטו.
אלא שלמעמד ההקראה יש סיבה נוספת, טקסית: במעמד ההקראה ישב ראש הממשלה על ספסל נמוך כנזוף, ובאזניו יהדהדו המילים "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו". בלשונו של רבי נחמן, הוא "ישמע חרפתו, יידום וישתוק". המעמד הזה הוא חלק מ"מוראה של מלכות", מרכיב עצמאי בהרתעה של שלטון החוק. אף שהצדדים אינם מודים בכך, הוויכוח בין סנגורי נתניהו לפרקליטות מתנהל על הנקודה הזו. הסנגורים הלינו על הפרקליטות שמזלזלת כביכול בתקנות הקורונה, והפרקליטים הגיבו במתקפה תקשורתית חריפה, אבל הוויכוח האמיתי הוא על התמונה לעיתון.
תמונת ראי
"משרד המשפטים הוא חומת המגן של הדמוקרטיה הישראלית. בתקופה האחרונה גם החומה הזו, על אף שהיא בנויה לתלפיות, נזקקת להגנה. אני ניצב כאן היום כדי להתחייב בפניכם שמעתה אני אהיה החומה שלכם. אתם תקבלו את כל ההגנה הנדרשת כדי שתוכלו לבצע את שליחותכם הציבורית במקצועיות, ללא מורא ובגאווה גדולה".
נאומו של שר המשפטים הנכנס אבי ניסנקורן בטקס כניסתו לתפקיד תואם את ההחלטה הראשונה שקיבל: להימנע מלמנות ממלא מקום לפרקליט המדינה, ולהותיר את התפקיד בידיו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט. תפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא מהעמוסים והתובעניים ביותר בשירות הציבורי. אף שמבחינה פורמלית היועץ עומד בראש מערך התביעה, העמסת תפקיד נוסף של פרקליט המדינה איננה הגיונית מבחינה ניהולית. אבל זה מה שהיועץ רצה, ולשר החדש, שטרח להזכיר בנאומו את ימיו כיועמ"ש האיגודים המקצועיים בהסתדרות, חשוב ליישר קו קבל עם ועולם עם האסוציאציה העממית למושג 'מערכת המשפט', כלומר אקטיביזם שיפוטי בניחוח שמאלני.
האם ניסנקורן מבקש להיות תמונת ראי של אמיר אוחנה? ככל שר אחר, גם שר המשפטים אמור לקדם מדיניות ממשלתית, לבקר ולהכווין את פעילות הדרג המקצועי במשרדו. בניגוד לאיילת שקד, אוחנה לא בא לעבוד אלא לעשות רעש בשליחות מחנה "רק ביבי", ולהילחם ב"פרקליטות שבתוך הפרקליטות". למחנה "רק לא ביבי" היה חשוב לתת קונטרה לאוחנה, ולכן כחול לבן התעקשה למנות לתפקיד את הדגל האדום האולטימטיבי – יו"ר ההסתדרות. נקווה שניסנקורן לא בא עם אותה מוטיבציה של קודמו, רק מהצד ההפוך.
