עד שסוף־סוף הותר לצאת מהבית אחרי חודשיים עם הילדים, הגיע חוש ההומור של היושב במרומים לשיא של 40 מעלות. לפחות יש לנו שר מים שיוכל לתת טיפ בנושא
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא בייביסיטרים: עובדי ההוראה והחינוך הם לב המשק
– גל שני ורופאים מותשים: מה מצפה לשר הבריאות החדש
– הרגע שבו הילדים נעלו את עצמם בחדר מבפנים
לפני שנתיים היושב במרומים כנראה החליט שקל מדי בחיים פה בלבנט, או שרחמנא ליצלן אפילו משעמם פה, אז הוא החליט לאתגר אותנו. זה התחיל במשבר פוליטי של שנה וחצי שבמסגרתו כמעט רצחנו זה את זה רק כדי לגמור בסוף עם שר מים. המשיך בנגיף קטן וממזרי שחי שנים בנחת בתוך מרפק של עטלף עד שהחליט לעשות רילוקיישן ולגרום לכולנו להתחיל להתעטש אל המרפק. והשבוע, כמו בסוף של עלילה תנ"כית, הגיע השיא.
חוש הומור מוזר יש לו שם למעלה: תוקע אותנו בבית חודשיים עם טף בגלל שפעת שהורגת מלא אנשים, וכשהוא משחרר לנו את הרצועה – הוא מעלה את המזג לארבעים ומשהו מעלות שגורמות לנו להרגיש כאילו אנחנו חיים בתוך תיון.
חוש הומור מוזר יש לו שם למעלה: תוקע אותנו בבית חודשיים עם טף בגלל שפעת שהורגת מלא אנשים, וכשהוא משחרר לנו את הרצועה – הוא מעלה את המזג לארבעים ומשהו מעלות שגורמות לנו להרגיש כאילו אנחנו חיים בתוך תיון.
כדור הארץ מתחמם לאיטו וכנראה צפויים לנו עוד ועוד גלי חום מטורפים שיגרמו לנו לחשוב שהעולם נמצא בגיל המעבר. לכן החלטתי להקריב את עצמי, ולפרסם רשימה של דברים שאני מוכן לקחת על עצמי בתנאי שהטמפרטורה המרבית מעתה והלאה תהיה עד 34 מעלות בצל.
50 מעלות ולא ליברמן
אני מוכן להיות הדובר של זאב אלקין, שר שהולך להופיע בעיקר בתוכניות בוקר בקטעים על "כמה חשוב שכל המשפחה תשתה יותר מים".
אני מוכן לעקוב אחר מנכ"ל משרד הבריאות הפורש משה בר סימן טוב. מלחיץ אותי שהוא פורש עכשיו, כשאנחנו עדיין לא לגמרי אחרי המשבר. כאילו הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים. אולי מישהו העביר לו מחקר שקובע שהנגיף רק עצר להתמתח ועוד מעט הוא נכנס לכושר והורג את כולנו. בקיצור, אני מוכן לעקוב אחריו, ואם הוא מתחיל לבנות תיבה ענקית מעץ – אני מעדכן אתכם.
אני מוכן לקרוא 12 כרכים עבי כרס על פרשת הרפז. לא כולל הכרך המעניין היחיד על שיחות מנדלבליט־אשכנזי. בג"ץ אסר עליי לקרוא אותו גם בהבטחה דמיונית.
ללכת עם אורלי לוי־אבקסיס לסרט בסינמטק תל־אביב. זו הולכת להיות חוויה קשה ולא נעימה בכלל. וגם סתם להסתובב בתל־אביב עם אורלי זה לא דבר קל.
אני מוכן להצטרף לאחת מההפגנות של הדגלים השחורים עם שלט שכתוב עליו "תכלס, כשחושבים על זה, ביבי לא כזה נורא".
אני מוכן לנסוע לחיפה ולהתקוטט עם משפחה של חזירי בר. טירוף מה שקורה עם הטבע, שהתעורר בגלל הקורונה. אתמול חזיר בר העלה לטוויטר סרטון של שני חיפאים מסתובבים חופשי ברחוב.
אני מוכן להצביע ליברמן. סתם, שיהיו 50 מעלות ואני לא אהיה מוכן להצביע ליברמן.
אני מוכן לאפשר לעולל לאהוד איזו קבוצת כדורגל שהוא רוצה, כולל מכבי תל־אביב, ואז גם לארח אותו בכל סוף שבוע שלישי כשהוא חוזר מהמשפחה המאמצת שלו.
אני מוכן לנהל עם שירן שיחה על רגשות. ייאמר לזכותי שאני מנסה לעשות את זה לא מעט לאחרונה, אבל שירן טוענת ש"אני רעב" לא נחשב להבעת רגש.
אני מוכן לשים אלף דולר על זה שאני יכול לחבר בין השרים החדשים של כחול לבן לתמונות שלהם.
אני מוכן לשלוח בקבוצת ואטסאפ של הגן הודעה בנוסח "תגיד רגע, מתי המפגש של קבוצת 'לא מחסנים את הילדים בחיים'". ואחרי עשר דקות למחוק אותה ולשלוח "נשלח בטעות".
אני מוכן לאכול אבוקדו.
פרחים להנגבי
אני מוכן להתייחס ברצינות לפאתוס של יאיר לפיד. אהבתי במיוחד את הנאום שלו השבוע בהשבעת הכנסת. איך הוא דיבר יפה על החברה הישראלית, שהיא בעצם האחות הערבייה בבית החולים, שמעבירה אזמל למנתח היהודי מראשון לציון, שיחד עם הרופא המרדים שעלה מרוסיה מטפלים כולם יחד בקלישאה ישראלית.
אני מוכן להביא כלב לילדים. למרות שאני יודע שאין סיכוי שהם יטפלו בו ויורידו אותו לטיולים כמו שהם מבטיחים, ואני אעשה הכול בסוף. אגב, כשאני אומר "הם" אני מתכוון לשירן.
אני מוכן לשלוח לצחי הנגבי, שמונה השבוע לשר במשרד ראש הממשלה ללא סמכויות, זר פרחים ענק שכתוב עליו "מזל טוב לרגל מינויך לשידה".
אני מוכן לפתוח סוף־סוף חשבון אינסטגרם. לאחרונה זה מדגדג לי, בא לי לראות אם אני מסוגל לייצר עניין גם בחומרים ויזואליים. אבל אז אני נזכר בסיטואציה הקבועה: בכל פעם ששירן אומרת לי לצלם את הילדים כשהם עושים משהו חמוד, אני מצלם עשר תמונות ושולח אותן אליה, והיא מסתכלת ואז מבקשת מהילדים לעשות את זה עוד פעם כי היא רוצה לצלם.
אני מוכן ללכת להופעת ג'אז.
אני מוכן לשתות צ'ייסר בכל פעם שאבו־מאזן מודיע שהוא מפסיק את התיאום הביטחוני עם ישראל. בקטנה, שילך הכבד.
אני מוכן לסיים את התואר שלי, ולשבת עשור אחרי שהתחלתי אותו, ואם תבטיחו לי טמפרטורה נורמלית אני מתחיל לעבוד על הסמינריוניות.
אני מוכן לוותר על "אולפן שישי" לשנה. זה לא פשוט בשביל בנאדם שזאת בערך הפעילות הגופנית היחידה שהוא עושה.
אני מוכן לכתוב מאמר אקדמי מקיף על התמורות התקשורתיות שמשתקפות מבעד לפטריארכיה בתוכניתם של אופירה וברקו.
אני מוכן לענות לילד שלי כשהוא שואל "איפה אבא שלך?", ולא להעביר נושא מיד בגמלוניות ולהגיד לו שבעיניי מיכאלאנג'לו הוא צב הנינג'ה הכי מגניב ולא לאונרדו שהוא אוהב, רק כדי להסיט את הדיון.
הבהרה: אין בטור לעיל התחייבות משפטית או נדירת נדר דתי או שבועה. כותב הטור יכול בכל עת להפר כל אחת מהתחייבויות הללו, ובמיוחד את ההיא עם הג'אז.
