הציונות הדתית היא ההגמוניה

לא מעט רעש עוררה כתבתה של רחלי מלק־בודה ("במעגל סגור: כך התייחסו במשך שנים לדתיים בגל"צ") מהשבוע שעבר, וכרגיל במחוזותינו חלק גדול מהדיונים היו נגועים בפוזיציה, בחוסר היכרות עם העובדות או בפופוליזם.

כבוגר גלי צה"ל, אבקש להתייחס לסוגיה הרחבה יותר: סימון המטרה, שהנרטיב הותאם אליה. ראשית, קשה להתווכח עם השורה התחתונה. אכן, במשך שנים זכו דתיים או אנשי ימין (ואחרים) ליחס מזלזל ולהדרה מתחנת השידור הצבאית. אלא שהשורה התחתונה הזאת – שיש לה הסברים סוציולוגיים ופסיכולוגיים מובהקים –רלוונטית לכל המאוחר לסוף שנות התשעים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "הדרך שבה מתנהל ענף הכדורסל גורמת לאיבוד הזהות שלנו"
– לימודים מעלים את מנת המשכל של סטודנטים מוגבלים שכלית
– פרויקט "תגלית" הפוך לתלמידים ישראלים בארצות הברית

כשהתקבלתי לגלי צה"ל ב־1999, עדיין חבשתי כיפה. יחד איתי בקורס היו עוד ארבעה דתיים. ארבעתם שובצו במחלקת החדשות, שניים מהם – חבריי צביקה ברוט וקווה שפרן – ככתבים בתחומים הנחשקים ביותר.

גם במחזורים שאחרינו התמונה לא הייתה שונה מאוד. למען האמת ההיסטורית, שיעור ילידי היישוב עפרה ששירתו או משרתים בתחנה הוא מהגבוהים בארץ, אם לא הגבוה ביותר. לא בזכות פרוטקציה, אלא כחלק מתהליך טבעי שבמשך עשרות שנים הוביל לייצוג יתר לאוכלוסייה ה"לבנה" – נערים ונערות נוטים לבקש להתגייס למקומות שהם מוצאים בהם מודלים דומים להם. כך בקורס טיס, בסיירות המובחרות וגם (להבדיל, לא להתעצבן) בגלי צה"ל.

אמנם, כאאוטסיידר פריפריאלי מובהק, גל"צ – ובמיוחד הקורס הקדם־צבאי ותקופת החפיפה שאחריו – היו קשוחים עבורי. סבלתי, התקשיתי לתפקד וגם לא הייתי רחוק מעזיבה. לא משום שהייתי דתי – כבר לא הייתי דתי; ולא משום שהייתי ימני – גם כאן, כבר לא הייתי מזוהה ככזה. הם היו קשוחים לכל מי שלא הגיע מהסביבה הטבעית והמוכרת, מהברנז'ה. מצד שני, כולנו קיבלנו גם הזדמנות אדירה, שרבים אחרים רק חולמים עליה, הזדמנות שאני מודה עליה מדי יום.

לציונות הדתית המגזרית יש לעיתים נטייה להביט במראה ולראות מולה את השמש שהעולם כולו סובב אותה. כל הטענות שנכתבו בכתבה נכונות לכל מי שלא הגיע מהברנז'ה. רק שבניגוד לדתיים או לאנשי ימין, ההדרה בגלי צה"ל – ובתקשורת כולה – נמשכת גם היום כשמדובר באוכלוסיות אחרות.

כמה עיתונאים מוכרים בגלי צה"ל או בכלי התקשורת המובילים גדלו בקריית־מלאכי, במעלות, באופקים ועוד? כמה מרואיינים או סיפורים – שאינם טרגדיות כמו רצח, אונס ועבריינות – מגיעים מהמגזר הערבי והבדואי, מיוצאי אתיופיה או מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית? כמה מרואיינים שאינם שייכים ל"קליקה" – כיום גם הקליקה מימין – מופיעים כמומחים בכלי התקשורת?

עיתונות, לתפיסתי, אינה אמורה להיות מאוזנת. היא אמורה לשאוף ליצור איזון – לשמש כקולם של החלשים, להאיר פינות אפלות, לסמן עוולות הדורשות תיקון בבחינת "סור מרע, ועשה טוב". אין איזון בין פוגע לנפגע, בין תוקפן לקורבן. התקשורת אמורה להיות ספקנית תמידית לכל ממשלה, לעמוד על המשמר, להציף מודלים ראויים. להיות כלי חינוכי.

בשנת 2020, הציונות הדתית היא ההגמוניה. התקשורת מלאה בעיתונאים מצוינים חובשי כיפה עם או בלי אג'נדה; הפרקליטות המושמצת מורכבת מחובשי כיפות סרוגות בשיעור גבוה משיעורם באוכלוסייה; המגזר הציבורי כולו מלא בחובשי כיפות ובאנשי ימין.

התהליך הזה מבורך, אך דווקא ממי שחשו נפגעים בעבר מהדרה הייתי מצפה לא לזעוק את ההיסטוריה הלא רלוונטית, אלא להתגייס ולפעול כדי לגוון את התקשורת, כמו את שאר הסקטורים בישראל.

במקום לנסות לסמן לגרש אנשי שמאל, ולהשתתף באופן פעיל ועקיף בדה־לגיטימציה לתקשורת, מוטב לנסות לתקן. להוביל מהלכים שימלאו את השורות בערבים – מלבד באיים קטנים, שיעור הערבים בתקשורת הישראלית אפסי ומביך במיוחד; ביוצאי אתיופיה; בחרדים; בצעירים מהפריפריה.

בגלי צה"ל יש בעיה מובנית. ערבים וחרדים שאינם משרתים בצה"ל לא ישרתו בה, ולכן הם מאבדים מלכתחילה מקפצה משמעותית לעולם התקשורת. נוסף על כך עברה התחנה תהליך פוליטיזציה ופופוליזציה האופייניים דווקא לכלי תקשורת מסחריים.

קל לצעוק ולבכות על תופעות עבר, אלא שבמקרה הזה התחקיר משמש כלי בידי אותה תופעה בדיוק, רק מהכיוון ההפוך – ניסיון לייצר מציאות שבה אחרים מודרים, או עצימת עיניים אל מול תהליכים שמתרחשים בגל"צ ובתקשורת הישראלית כולה.

במקום לבכות מרה על שרימפס בצלחת – אגב, לא נתקלתי בכזה בכל ימי שירותי בתחנה, וכנראה שגם לימי ההוללות לא הוזמנתי – אשמח לראות גם בצלחת הזו, ובכל כלי התקשורת, מגוון קצת רחב יותר של טעמים, ריחות וקולות.