אחד התהליכים הבעייתיים בחברה הישראלית הוא היחלשותו המתמדת של השלטון המרכזי. השלטון מתקשה לקבל החלטות במגוון של נושאים קריטיים. במדיניות ביו"ש – בגלל מחלוקת נוקבת החוצה את החברה, ומתבטאת בין השאר בממשלות שנחלקות בתוכן בסוגיה. בשאלות של דת ומדינה – אף שיש דווקא רוב ליברלי ברור, אבל וטו פוליטי של המפלגות החרדיות. חולשת השלטון מתבטאת גם בחולשת אכיפת החוק, על יחידים ועוד יותר מכך על מגזרים שאיומי האלימות מצידם מרתיעים אפילו את כוחות המשטרה. זה נכון לגבי אלימות במגזר הערבי והחרדי, ולאחרונה, בימי הקורונה, גם בקושי לאכוף את חוקי הבידוד על אוכלוסיית המסתננים מאפריקה בדרום תל־אביב.
החולשה הזאת מזמינה רִיק שלתוכו נכנסים גורמים בעיתיים. חולשת אכיפת החוק אצל הערבים והחרדים מעצימה את כוחם של החלקים האלימים בהם. וכך, גם אם מדובר בקבוצות עברייניות קטנות, יכולת אכיפת החוק הולכת ויורדת כל הזמן, במסלול הידרדרות הולך ומקצין. גם הכרעתו של בג"ץ בסוגיות שהוא לא אמור להכריע בהן קשורה לתהליך הזה: במיוחד בתחומי הדת והמדינה, יש מקרים רבים שבהם שופטי בג"ץ אומרים במפורש שהיו מעדיפים שהמערכת הפוליטית היא שתכריע. אבל מכיוון שהכרעתה מבוששת לבוא, באים השופטים ומכריעים במקומה, וכמובן נתקלים בזעקות שבר של הפוליטיקאים על כניסתם לשדות לא להם.
בשקט, כמעט מתחת לרדאר הציבורי, מתרחש בשנים האחרונות עוד תהליך שהוא תוצאה של חולשת השלטון המרכזי. הכוונה היא להתחזקות השלטון המקומי, שחש חובה לתת תשובות לתושבים, גם כשהשלטון המרכזי נכשל בכך. זה בולט, שוב, בתחומי דת ומדינה – אל הרִיק שמשאיר השלטון המרכזי נכנסים ראשי רשויות ומנסים לקבוע את המדיניות בעצמם: יוזמים קווי תחבורה ציבורית בשבת; מחליטים אילו עמותות יורשו להיכנס לבתי הספר העירוניים ואילו לא, וכדומה.
יש תחומים שבהם ביזור הכוח הציבורי הוא תופעה חיובית. בעיקר הכוונה לתחומים הקשורים למתן שירותים אזרחיים יומיומיים, שאין לגביהם מחלוקת רעיונית. השלטון הישראלי ריכוזי מאוד גם בתחומים האלה, כמורשת מימי המנדט הבריטי, שחשש שמא הילידים יקבלו סמכויות ברמה העירונית שיפגעו בכוחו הריבוני הארצי. אבל ב־2020 אין סיבה שקביעת רמזורים ותמרורים ברמה מקומית תדרוש גם את אישורי השלטון המרכזי. למען האמת, גם אין סיבה שוועדות התכנון והבנייה המקומיות לא יקבלו אפשרות לקבוע מדיניות בעצמם, כל עוד הן עומדות בדרישות החוק ובכללי תכנון ארציים.
לעומת זאת, דווקא בתחומים שיש בהם מחלוקת רעיונית ראוי שתישמר מדיניות אחידה. למשל, לא סביר שמדיניות האינטגרציה החינוכית תימסר להכרעתה של כל רשות עירונית. השאלה אם לאפשר לכמה שיותר בתי ספר להפעיל מדיניות סינון חריפה בקבלת תלמידים, או למנוע זאת, תשפיע על דמותה של כלל החברה הישראלית בדור הבא, ולכן אין לאפשר לגביה את חופש הבחירה לכל ראש רשות, שיחליט בהתאם לאופי עירו. הוא הדין לגבי תוכניות הלימודים: ראוי לאפשר דגשים תחומיים, כדי לגוון את ההתמחויות שמערכת החינוך מציעה לתלמידיה, אבל ליבת החינוך צריכה להיות משותפת.
ברוח ההפרטה, בשנים האחרונות צוברת תאוצה גם היוזמה לאפשר לכל רשות עירונית לנהל את תפיסת הדת והמדינה שלה. רשויות שרוב תושביהן דתיים יקפידו על קלה כבחמורה, ואילו רשויות שרוב תושביהן חילונים יאפשרו תחבורה ציבורית ומסחר בשבת. זה נשמע מפתה ודמוקרטי, אבל גם מסוכן. מראה המרחב הציבורי בשבתות ובחגים צריך לשקף תפיסת עולם לאומית, ולא רק את המבנה הדמוגרפי של עיר מסוימת. אחרת אפשר גם לקבוע שסגירת בתי עינוגים בליל יום השואה תחול רק על ערים שרוב תושביהן אשכנזים.
יתר על כן: למדיניות שמעוצבת לפי הקשר דמוגרפי יש נטייה לעצב את הדמוגרפיה של הדור הבא. ערים שיעשו שבתן חול ירחיקו מהן הרבה תושבים דתיים, ואולי גם מסורתיים. זה רק יחריף את מגמת ההתבדלות וההסתגרות בין קהילות ישראליות שונות, שהיא ממילא הרסנית וגרועה. בוודאי שלא נכון להעמיק אותה.
