מזל טוב. אחרי תקופת היריון ארוכה וכואבת של יותר משנה, ואחרי צירי לידה שארכו שבועות רבים, נולדה לנו ממשלה חדשה. אל יקטן בעינינו הדבר הזה. חז"ל משווים את כנסת ישראל לאיילה המתקשה בלידתה: "איילה זו רחמה צר, בשעה שכורעת ללדת אני (הקב"ה) מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה".
לאורך כל שלוש מערכות הבחירות שעברנו, חזרה ועלתה השאלה מה משמעותו של המשבר העמוק הזה. בהסתכלות אמונית, משבר פוליטי אינו סתם תאונה חסרת פשר או הסתבכות מיותרת שצריך לפתור כך או אחרת כדי לצאת ממנה. משבר פירושו לידה, כידוע, ומשבר פוליטי הוא עיבור והיריון של שלב חדש בחיים הציבוריים. תקופת העיבור היא זמן של קושי, עצבנות ומחלוקות קשות, כפי שעברו עלינו בשנה האחרונה שבה כנסת ישראל, הציבוריות הישראלית, התקשתה מאוד בלידתה.
עד שבא הנגיף, בתפקיד הדרקון או הנחש לפי נוסח אחר של חז"ל, והכיש אותנו כדי ש"יתרפה" בית הרחם של הציבוריות הישראלית והיא תוכל ללדת. לפעמים יש צורך בצרה משותפת כדי לזרז תהליכים וכדי לפתוח צוהר שישחרר אותנו ויסיח דעתנו ממחלוקות שכבר מיצו את עצמן. לולא התפרצות הנגיף, שחייבה הקמת ממשלה או לפחות סיפקה לה תירוץ מצוין ובכך קיצרה את תהליכי הבירור הציבורי שעברנו, היינו יכולים למצוא את עצמנו בקלות במערכת בחירות רביעית.
"לפום צערא אגרא", אומרים חז"ל. לפי הצער והקושי כך השכר. קושיו ועומקו של המשבר הפוליטי שעברנו, וחבלי הלידה הארוכים שנדרשו לפתרונו, מעלים על הדעת את האפשרות שהמשבר לא היה מקרי וסתמי ושייתכן שהוא מבשר שלב חדש בציבוריות הישראלית. קשה לדעת כמה זמן תחזיק הקואליציה הזו מעמד, והאם הרך הנולד לא יתברר כנפל, אבל יכול להיות שעוד נופתע לראות אותו גדל ומתפתח למרות קשיי הלידה שלו. אם כך, לא יהיה מיותר לנסות לפחות לקרוא לרך הנולד בשם. יש שקראו לקואליציה הזאת "קואליציית פיוס", אבל ייתכן שיש כאן הרבה יותר מסתם הפסקת אש ופיוס זמני. ייתכן שאחרי למעלה משנות דור של שוויון כוחות משתק בין שמאל לימין הולך ונוצר לנגד עינינו קונצנזוס חדש בחברה הישראלית.
"שלושה כוחות מתאבקים כעת במחננו", כתב הרב קוק לפני כמאה שנה, במה שנראה עדיין כניתוח הסוציו־פוליטי המעודכן והמדויק ביותר של החברה הישראלית, "הקודש, האומה, והאנושיות או האדם". המחנה החרדי־דתי, המחנה הלאומי, ומחנה השמאל הישראלי. האנושיות, האדם, הנטייה לתרבות האוניברסלית מושגיה וערכיה, התביעה ההומניסטית, הדגשת הבחירה, היוזמה ונטילת האחריות של האדם על ההיסטוריה, הן מורשת הציונות ההיסטורית בכללה, וחלק גדול ממנה חרת מחנה השמאל בישראל על דגלו. בדור האחרון נאבקה התביעה הזאת בחירוף נפש עם המחנה הלאומי והמחנה הדתי־חרדי, וראתה בהם את ניגודה. "הישראלים" מול "היהודים", אובחן לא אחת המאבק הזה שאפיין את הדור ושיתק את הציבוריות הישראלית ללא הכרעה.
הקואליציה החדשה מבשרת שייתכן שהמאבק הזה הוכרע ושהכוחות מוצאים את הדרך לשתף שוב פעולה. העובדה שהכוח המרכזי המוביל בשמאל הישראלי, בדמותה של כחול לבן, בחר להפסיק את המאבק והעימות ולחפש דרך לפעול יחד עם שני הכוחות האחרים – הלאומי והדתי – יוצרת אפשרות ובסיס לקונצנזוס חדש בחברה הישראלית. אם כך לא מדובר רק בפיוס זמני והפוגה במאבק הפוליטי ההיסטורי, אלא במה שאולי יתברר בעתיד כ"קואליציית האתוס היהודי".
כאשר אמר בני גנץ בנאומו בחידון התנ"ך ש"המורשת היהודית היא מקור הלכידות הלאומית שלנו, היא המבוא למדינת ישראל, והכוח של עם ישראל. כל היושבים כאן למדו את התנ"ך לא רק כספר מעניין, אלא כספר קיומי. עבורנו זה לא רק טקסט דתי או חינוכי, אלא מקור כוח היסטורי", הוא הוכיח שיש מכנה משותף רעיוני לכל החלקים המרכיבים את הקואליציה הזו, והוא האתוס היהודי. גנץ הראה שבניגוד לשמאל השחור והפרוגרסיבי, יש בישראל גם שמאל חיובי, אחראי, לאומי, שראוי להיות מרכיב הכרחי בקונצנזוס החדש.
מה שמקשה על הגדרה כזו של הקואליציה שבפנינו הוא היעדרה של ימינה ממנה. מצד הבשורה שהציונות הדתית נושאת, ימינה הייתה אמורה לעמוד במרכז קואליציה כזו, אם לא מבחינה פוליטית, הרי לפחות מבחינה אידאולוגית. אמנם הנסיבות הפוליטיות הביאו לכך שימינה אינה בממשלה, אבל אין ספק שאם אכן נוצר קונצנזוס חדש בחברה הישראלית, קונצנזוס יהודי, הנציגות הפוליטית של הציונות הדתית, באשר היא נושאת את שלושת הממדים האמורים כאחד, תוכל בעתיד להיות ליבת זהותו הרעיונית.
