גל החום שאפף אותנו השבוע הפך את המציאות להזיה מהבילה. אדים חמים עלו מהכביש, מהשיחים הקמלים, מהמכוניות הרותחות מהבוקר. קשה לחשוב בבהירות בחום הזה. המוח מתערפל. דווקא השבוע ניתנה הכרעת הדין במשפט דומא. צריך מזגן חזק ורצון חזק כדי לקרוא בין השורות ולראות שהיא עוסקת בשני פשעים שונים: זה של עמירם בן־אוליאל, שכנראה באמת רצח את שלושת בני משפחת דוואבשה בשנתם כששרף אותם למוות, וזה של המערכת שהוציאה ממנו את ההודאה וקיבלה אותה.
בימים האיומים ההם, לפני כמעט חמש שנים, הייתי "כתבת שטחים" בעיתון אחר. הייתי מעורבת עד הצוואר בכל פרטי החקירה ומעבר לה, ואני מאמל"קת: 31 ביולי 2015 – הרצח בכפר דומא. בסוף נובמבר נעצרים ארבעה חשודים. הם מנועים מלפגוש עורך דין במשך 21 יום, המרב שמתיר החוק. תחילת דצמבר – קרובי משפחותיהם נעצרים ונחקרים. אמו של אחד מהחשודים מתמוטטת בבית המשפט. עצור אחד משוחרר, חמישה נוספים נעצרים.
16 בדצמבר – הקטין בפרשת דומא מתחנן בפני השופט שייתן לו רעל. הוא מספר שניסה להתאבד כי העינויים בלתי נסבלים. הודעה בוואטסאפ של נערי הגבעות: "עוזי ראה את *** בשלום בירושלים, שצעק שיתפללו עליו חזק כי מפרקים אותם במכות". אביו של אחד מהעצורים פותח בשביתת רעב. השר אריאל מבקש מראש הממשלה לכנס את ועדת השב"כ בנושא העינויים. הוועד נגד עינויים, ארגון המגן על פלסטינים בדרך כלל, דורש להפסיק את החקירה ולבדוק אותה. ח"כ גלאון מצטרפת לקמפיין. הפגנות בכל הארץ, חלקן אלימות.
רכז הנוער של כוכב־השחר נעצר באמצע שירות מילואים, משום שמכר רכב לאחד החשודים. "מיגל", האחראי על החקירה מטעם השב"כ, אמר לרב היישוב ולהנהגתו שברור לשירות כי העצור אינו חלק מהפשע בדומא, אך מכיוון שאינו משתף פעולה באופן מלא "אנחנו נשבור אותו". מיגל התייחס למאחז הבלאדים הסמוך ליישוב, והבהיר שתושביו הם מחבלים "בדיוק כמו מחבלים פלסטינים", וכל אחד עם "גזומבות" הוא מחבל: "אנחנו מקפידים שכל אנשי השירות ישתמשו רק בטרמינולוגיה הזו (מחבלים), כדי שיהיה ברור להם איך להתייחס". במהלך התקופה הזאת משתמש השב"כ ב"נוהל פצצה מתקתקת", בפעם הראשונה נגד עצירים יהודים.
עד כאן תקציר הפרקים הקודמים. אולי אתם שואלים את עצמכם למה זה מטריד אותי, בעצם. הרי מדובר באחד הפשעים האיומים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, בפרט כשהוא נעשה על ידי יהודים, ויותר בפרוטרוט כשמדובר במישהו שבעיני הציבור נכלל עם המגזר שאליו אני משתייכת. אז שיקרעו לו את הצורה, ונוכל להוקיע אותו. ידינו לא שפכו את הדם הזה, ידינו לא הציתו את האש.
כי הכול עקום ומעוות. כי זה לא צריך להיות ככה. ככה זה ארגנטינה. ככה זה סוריה. אנחנו לא רוצים שככה תהיה ישראל. אנחנו, כולנו, ולא משנה מאיזה צד אנחנו תוקפים את המקרה, צריכים לדרוש שלצד המשפט נגד בן־אוליאל, ייערך משפט נגד השב"כ שעינה, השופטים שקיבלו את דריסת זכויות האדם, הח"כים ששתקו, השרים שלא צרחו, וכל מי שמוכן שבמדינה מתוקנת יגבו הודאות בעינויים שלא לצורך. למה לא לצורך? כי בן־אוליאל וחבריו לא היו פצצה מתקתקת. הרצח כבר אירע. הם כמו כל חשוד אחר ברצח. אנחנו לא מדברים על מקרה שאפשר להציל חיי אדם. היה מאוחר מדי בשביל זה. אז במצב כזה, האם לגיטימי להפעיל עינויים נגד חשודים כדי שיודו? האם יעלה על הדעת דבר כזה? אז איך ייתכן שלגיטימי לנקוט "אמצעים מיוחדים", רק כי המניע היה אידיאולוגי?
יתרה מזו, כולנו רוצים להיות בטוחים שהרוצח נתפס ומרצה את עונשו. איך נוכל להיות בטוחים בכך אם הודאתו נגבתה בעינויים? נכון, השחזור שהתביעה מתבססת עליו נעשה ללא עינויים. אבל אסור להיתמם: כשאדם עובר עינויים ימים רבים, רוחו שבורה. כשהמענה שלו מבקש ממנו משהו, הוא עושה, כי כל בקשה כזאת היא איום בהמשך הסבל. כשההודאה ניתנה לאחר העינוי, זה כאילו נגבתה בעינויים ממש.
אני מאמינה כמעט בוודאות שבן־אוליאל הוא הרוצח. אבל שתי עדויות מהלילה ההוא מדברות על כמה דמויות בקרבת הכפר, לא רק אחת. אולי הוא לא מי שהשליך את בקבוקי התבערה, אלא חברו? לעולם לא נדע. חקר האמת לא עמד בראש סולם הערכים של החוקרים או של השופטים בתיק הזה. הם היו צריכים שם ופנים כדי ש"בני עמי בחרו בדרך הטרור" יצטמצם לאחד, שינקה את כולנו. אסור לנו להסכים לזה. היום זה הם, מחר אלו הילדים שלנו.
