השופט יצחק עמית דחה את עתירתנו, שיוצגה בידי איתמר בן־גביר – אשר דרשה לפתוח את שער הר הבית לקבוצת יהודים אחת ביום שתהלך בשטח הפתוח גם בימי קורונה. כל נימוקי פסק הדין כבר מוכרים לנו לעייפה מעשרות פסקי דין בעתירות של יהודים בסוגיות הר הבית, שכולן נדחות שוב ושוב כי הר הבית הוא "נפיץ" ו"מיוחד", ומי זוכר בכלל מדוע הוא כל כך מיוחד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השר לבט"פ הבא חייב להשיב את הכבוד הלאומי להר הבית
– בניגוד להצהרות: רשות העתיקות נמנעת מהגעה להר הבית בימי הקורונה
– החללים הנשכחים שנפלו בהר הבית לפני הקמת המדינה
הוא אכן מיוחד כי בו בחר הקדוש ברוך הוא להשרות בו שכינה בתוככי עם ישראל וארץ ישראל, ואף גזילתו מבני יצחק בידי בני ישמעאל – כאילו ניצח מוחמד את דוד ושלמה, את זרובבל ויהודה בן מתתיהו – היא יחידה ומיוחדת. אכן, הצליח האסלאם – "דין מוחמד בסיף" – להבהיל את המדינה היהודית. היא נסוגה מן ההר בגופה ובנפשה, והיא רועדת ומשננת שההר הוא "נפיץ", ואנו – קורבנותיו של גל הניפוץ – תופסים מחסה ברחבת הכותל.
עכשיו באו גם ימי קורונה, המדינה עשתה מין הסכם עם ירדן ועם הווקף, והביאה להם מתנה ששכנעה אותם שזה כדאי: המתנה היא שהיהודים ייזרקו מהר הבית. המוסלמים לא יכלו לצפות ליותר – והסכימו בשמחה. זה ממש דומה לשניים שבאו אל ביתו של השלישי, בישרו לו כי עשו סולחה ביניהם והוא נבחר לשמש כסעודה.
ובכל זאת, אין בית המשפט בלא חידוש. השופט עמית נלכד, במשפט אחד, אל תוך ויכוח בין עמוס עוז לבין נעמי שמר, ויכוח שכנראה לא ידע עליו. הנה כך כתב עמית: "עמדנו על כך שבימים של שגרה עשרות אלפי מוסלמים פוקדים את הר הבית. אך בימים אלה של קורונה, 'כיכר השוק ריקה ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה'. לכן, דווקא עליית יהודים לתפילה בהר הבית, גם אם במספר זעום, היא שעלולה להפר את הסימטריה וההדדיות".
ובכן, הבה נזכיר נשכחות. עוז – כשמו לא כן הוא – התריס זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים נגד שורות "ירושלים של זהב": מדוע אומרת נעמי ש"כיכר השוק ריקה"? מדוע היא מספרת לנו ש"אין פוקד את הר הבית"? והרי נמצאים שם הערבים! ענתה ואמרה לו נעמי שמר: הטיעון הזה מעורר בי זעם נורא. זה כאילו בן אדם מתגעגע אל אהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז, והוא מרגיע אותו: "אל תדאג, היא איננה לבד במיטה".
והיא הוסיפה עוד ואמרה: "עולם שהוא ריק מיהודים – בשבילי הוא כוכב מת. אני מצטערת מאוד. וארץ ישראל כשהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה. לערבים יש המשוררים והמשוררות שלהם, תודה לא־ל, שיבטאו את הגעגועים שלהם. אני יכולה לבטא רק את הגעגועים שלי".
זו הייתה נעמי. יוכלו הקוראים לנחש אם הייתה עכשיו בצד העותרים או בצד השופטים.
עכשיו בא כבודו, יצחק עמית, ומתפייט. המוסלמים, בשגרה, ממלאים את ההר, ואז – לדידו – מתקיים לו כראוי שירה של נעמי שמר, אשר לא־לוהים פתרונים מדוע בכלל הוא נזקק לו כאשר הוא הופך את משמעותו על פניו. האם לא פשוט יותר שיביא לנו משהו מן הקוראן (קשה למצוא) או מן החדית' המוסלמי, כהוכחה ניצחת שהמוסלמים ורק הם יקבעו עבור המדינה ועבור בית המשפט את המציאות בהר הבית?
הכותב הוא פעיל הר הבית ואחד ממגישי העתירה שנדחתה השבוע
