יונה לייבזון, כתבת חדשות 12 בניו יורק, סיפרה כי הפרסום לפיו מתו אתמול רק מאה אנשים ברחבי המדינה הוא ניסיון של האמריקנים לשדר שהם בשליטה על הקורונה. כל עוד המספר יישאר יציב ואף ירד, הדרך החוצה מהגל הגדול והקטלני של הנגיף תתקרב. עד היום מתו 100 אלף איש ברחבי ארה"ב. זה מספר מבהיל, מפחיד ובעיקר עצוב, כי אין ספק שהוא היה יכול להיות קטן משמעותית בעזרת סגר ובידוד בזמן הנכון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עשרות אלפי מתים, אלפי מאושפזים: ניו יורק מתאוששת
– התמונה שתעלו לאינסטגרם יכולה להציל את בעלי החיים
– טראמפ תובע מארגון הבריאות העולמי להתנתק מההשפעה הסינית
הניו יורק טיימס פרסם שער ובו שמותיהם של אלף מתים ושורה על חייהם, תחת הכותרת "הם לא היו פשוט רשימת שמות. הם היו אנחנו". מלבד העובדה שאי אפשר להתעלם מהשער ומהשפעתו על הקוראים אי אפשר גם להתעלם מהבחירה להשתמש במילים ולא בתמונה. לאורך כל תקופת הקורונה, ובכל אסון לאומי קטן או גדול, התרגלנו לראות תמונות שתפקידן לסחוט לנו את הרגש. ולא רק בעת צרה, הרי בסופו של דבר העולם שלנו הפך להיות הרבה יותר ויזואלי מוורבלי. אנשים מפרסמים תמונות שלהם, תמונות של נופים וכמעט שלא כותבים. אנחנו נשלח אימוג'י של לב אדום כדי להראות אהבה ואגודל מורם כדי לומר שאנחנו מסכימים. נצלם תמונה על חוף הים בזמן חופשה כדי לספר שטוב לנו, או נעלה תמונה עצובה של פרח נבול כדי לשדר מצוקה ליקום. נכון שתמונה שווה לפעמים אלף מילים, אבל אלף מילים יכולות להביע רגש ומורכבות שתמונה לעולם לא תוכל.

אולי בגלל שזנחנו את המילים הן הפכו להיות לא מחייבות ואנשים משתמשים בהן בלי לחשוב ובלי לקחת אחריות. היד קלה על המקלדת והפה ממהר לעלוב. שבוע שעבר סערה המדינה סביב התמונה של הילדה שהוכרחה על ידי המורה ללבוש חולצה במקום שמלה ללא שרוולים. למה היינו צריכים לראות את התמונה שלה בחולצה כדי שיכאב לנו? האם מילים לא מספיקות? כשאביב גפן קרא את כל הודעות התודה שנשלחו אליו מבני ברק הוא פרץ בבכי וקיטוב של שנים בינו לבין החרדים נפרץ בבת אחת. אף תמונה לא הייתה יכולה לעשות את זה.
תמונה חודרת לעין ומילים חודרות ללב – בכוחן לתאר קושי, עוולה וכאב ובכוחן גם להרבות אהבה ולהוסיף אחדות ושלום. אם נחזור להיות אנשים של מילים נצליח להתחבר למהות הרבה יותר מאשר לנראות. בדיוק כמו שעשו בשער של הניו יורק טיימס. אין לנו פנים של אלף המתים ולכן אנחנו לא עסוקים בלחשוב בני כמה הם היו, אם הם היו שמנים, מכוערים או בעלי צבע עור כזה או אחר. מולנו נמצאים שמות וסיפור חיים ובסופו של דבר זה האדם באמת.