שתי הפגנות, זו מול זו, התנהלו אתמול מול שערי בית המשפט המחוזי בירושלים. פסטיבל "הוא זכאי א-לה-דרעי" מצד תומכי נתניהו בא מתוך הבטן הרכה של אלה שחשים כי חבטו בה בגסות. הם מרגישים כאילו הימין כולו הועמד לדין, והם לא ישתכנעו אחרת. מולם, הקמפיינרים עם הדגלים השחורים שנחלצו להגן על מערכות המשפט ואכיפת החוק. אלה גם אלה מקוננים וקובלים על קץ הדמוקרטיה. אלה אומרים שהמשפט שם ללעג ולקלס את תוצאות הבחירות שבהן נתניהו זוכה שוב ושוב (מה שלא כל כך הוכח עובדתית) ואלה אומרים שההתקפות משולחות הרסן, בעיקר מצד שרי ממשלה באופן חסר תקדים, יביאו למותה של הדמוקרטיה הישראלית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יחסי ישראל והעולם הערבי במוקד העיתונות הבינלאומית
– דעה: מורשת הרב עובדיה לא יכולה להסתכם בלשון חדה
– טראמפ תובע מארגון הבריאות העולמי להתנתק מההשפעה הסינית
והדמוקרטיה עומדת לה באמצע, בין שני המחנות, מביטה ימינה ומביטה שמאלה וצוחקת במלא פיה. היא יודעת שהיא חזקה דיה וכי חלל האוויר, מלא הסיסמאות הנבובות, השירים העילגים ודגלי הכחול-לבן ושחור, הוא לא יותר מאשר אוויר חם הנפלט ממבערי הצדדים הניצים, אך לפני שהוא מתאייד, הוא משאיר מולקולות רעילות החודרות לנימי נשמת העם העלולות להגביר את השנאה וההסתה שמלאה את חיינו הציבוריים כמים לים מכסים.
ואחרי שהיא מסיימת ללעוג לשני הצדדים, פונה הדמוקרטיה לחפש את אלה שאמורים להגן עליה באמת. אלה שיפגינו בגופם ונשמתם נגד הסכנה הגדולה האמיתית לקיומה. אלה שכתב האישום נגד נתניהו אמור להזעיק אותם לרחובות, לעלות על בריקדות ולזעוק מרה על הפגיעה החמורה בהם, כמי שמתיימרים להגן עליה. העיתונאים. כל התקשורת. ערוצי הטלוויזיה, תחנות הרדיו, כתבי העיתונות המודפסת ואתרי האינטרנט השונים.
רק הם לא היו שם. כלומר, הם היו שם כדי לסקר, לפרשן ולמרוח הגיגים. לעשות את מה שחשוב באמת – הם לא עשו. והדמוקרטיה האומללה מביטה סביב, אולי הם שם, אולי הם כאן והיא מאוכזבת. הם לא באו. היכן כלבי השמירה שלה, כפי שהם נהגו לכנות את עצמם? התפיידו להם באוויר החם. אולי מישהו יניף איזה שלט בשם התקשורת על העוולה החמורה העולה מכתב האישום כלפיה? כלום. נאדה. כולם מגויסים לשורות מדליפיהם ופטרוניהם.
אינני אוהב את הביטוי "כתבי חצר", בין אם מכוונים כלפי פרשנים או כתבי משפט אוהדי הפרקליטות ונהני הדלפותיה ובין אם מדובר בכתבים פוליטיים המגלים סימפטיה לראש הממשלה, משפחתו וחבריו. מעטים מאד הם העיתונאים השומרים את דעותיהם בכספת סגורה. לרוב, אתה קורא, שומע או צופה באחד כזה, אתה גם יכול לנחש מה הוא מצביע, מה יאמר בנושא מסוים ומאיזו זווית יבחר לנתב את סיפורו, וברוב המקרים גם תצדק. אלה גם אלה ייהנו הנאה מרובה מההדלפות שיונחו לפתחיהם ויגנו במלוא פיהם את ההדלפות המיטיבות עם בעלי הדעה ההפוכה.
אבל הנה, מגיעה הפרקליטות ומגישה כתב אישום שגם היא מודה כי הוא חסר תקדים, כתב אישום ששום דמוקרטיה לא ראתה כמוהו. היא מושיבה על ספסל האשמים, נכון, את נתניהו, אלוביץ' והאחרים אבל גם, ובעיקר, את התקשורת. זו שקידשה כבר מאתיים שנה את עקרונות חופש הביטוי, השוק החופשי של הדעות וכמובן, חסיון המקורות.
כי מה טוען בעצם כתב האישום? נתניהו העניק טובות הנאה וסחר בזכויות שלטוניות תמורת מה? תמורת סיקור אוהד בתקשורת. בעצם, טוען היועץ המשפטי לממשלה, אני, הפקיד הממשלתי, אתערב ברגל גסה באופן שבו התקשורת מבצעת את עבודתה, אורה לה כיצד לסקר את מושאי סיקורה ואעמיד אותה לדין על כך. איך יכול להיות שהתקשורת כולה שותקת כאשר פקידי הפרקליטות נטלו לעצמם סמכות להכתיב לתקשורת איזה סיקור לתת ולמי?
איפה תכנית "המקור" שתחשוף את העוולה האנטי דמוקרטית הזו? היכן הוא רביב דרוקר שישרטט לנו תפאורה טכנולוגית עתירת לחצנים וירטואליים על רקע דרמטי שחור שבו יחשוף את הפגיעה האנושה שמנדלבליט ועדת הפרקליטות עומדים לפגוע במקצוע העיתונות החופשית וייצא חוצץ (סליחה על הביטוי) נגד מגמה זו? אני עוד מחכה לאמנון אברמוביץ שיחדד את חרצובות לשונו ויאמר: "אומר זאת כך יונית, פרקליט המדינה מציג עצמו כשומר סף המגן על הדמוקרטיה אך למעשה הוא בגתן ותרש, שומרי הסף הזוממים לחסלה".
"מצעד האימה" קרא לזה פרקליט הצמרת אלן דרשוביץ במאמר שפרסם בניו יורק טיימס בשעתו. הוא צודק. היחסים בין הפוליטיקאים והתקשורת מבוססים מקדמת דנא על סוג של "תן וקח". פעם אחת יזכה הפוליטיקאי במחמאות מורעפות על ראשו ובפעם השנייה יגררו אותו ברחובות העיר משוח בזפת ובנוצות. בשנותיי הרבות ככתב פרלמנטרי קבלתי אין ספור פניות מחברי כנסת לדורותיהם לספק לי מידע בלעדי, סקופים אדירים, תמורת ציון לשבח ואילו אזכור של חבר הכנסת המדליף. מישהו חשב אי פעם להעמיד את אותם חברי כנסת לדין בשל כך? אם זה כך, יכולתי להפליל 120 איש בהינף יד.
הרבה פעמים, הצבעותיהם של חברי הכנסת נובעות גם מרצונם לספק את מאווייהם לסיקור תקשורתי אוהד. עתה, התברר כי כללי המשחק השתנו. מעתה פקידי הפרקליטות תובעים לעצמם את הזכות להפעיל פיקוח על תכני התקשורת, מניעיהם, האינטרסים הכלכליים או המקצועיים שלהם. מחר הם יתבעו את הזכות לחקור את מניעיהם הפוליטיים של חברי הכנסת בכל הצבעה והצבעה בכנסת. מישהו מעלה זאת על הדעת? ברור שלא, אלא במקרים של שחיתות כספית ושלטונית מובהקת.
אם כך, באיזו זכות הם חוקרים את מניעיהם של אנשי התקשורת?
ומה שעצוב ומפחיד כאחד, שהתקשורת מתעלמת מהרמיסה הגסה של זכויותיה. כאשר היא חשה שהשלטון עומד להחיל הסדרה רגולטורית על פעולותיה היא יודעת להפגין, ועוד איך. הפעם הכבשים שותקות.
התקשורת שלנו שותקת. מכופפת ראשה לפני פריצי שלטון החוק ומאבדת עצמה לדעת רק בשל שנאת נתניהו. אם הייתה בישראל תקשורת אמיתית, חסרת פניות, מורא או משוא פנים, היא הייתה יוצאת לרחובות ומפגינה בכל עוז נגד שלטון הפקידים המושיב אותה על ספסל הנאשמים בגין הדרך שבה היא מבצעת את עבודתה. היינו רואים שלטים בגנות הדיקטטורה הפרקליטותית נגד העיתונות החופשית במדינת ישראל, היינו רואים את ערוצי הטלוויזיה מחשיכים את המסך, מנצלים דקות שידור יקרות ומתריעים לא רק כאשר הישבנים הפרטיים שלהם מתחילים לרעוד אלא כאשר הדמוקרטיה הישראלית כולה נמצאת בסכנה עצומה.
אינני יודע אם ראש הממשלה נתניהו אכן פשע, האם אכן העניק הטבות לטייקון זה או אחר או סחר ברגולציה על העיתונות, התקשורת והטלפוניה באופן פלילי. את זה יחליט בית המשפט. גם אינני יודע אם מנדלבליט נסחט או חוקרי המשטרה עוולו. מה שאני כן יודע זה שברגע שהתמורה לשוחד הוצגה בדמות סיקור עיתונאי אוהד – זו הייתה דקירת חרב בליבו של כל ערך דמוקרטי. אם זו אינה פגיעה בנשמת אפה של הדמוקרטיה, לא אדע פגיעה מהי.
