כשמדינת ישראל מתחילה להתאושש מסגר כללי שאמנם הציל אותנו ממספרי מתים גבוהים ומקריסת מערכת הבריאות אך הוביל לא מעט שכירים ובעלי עסקים קטנים למשבר כלכלי, ישנן אוכלוסיות בסיכון, כמוני, שנשארות כלואות בבתיהן. מעבר להארכת השיער על מנת שנוכל לשלשל את הצמה מבעד לחלון אם וכאשר יבוא האביר, אנחנו כאן כדי שישמעו גם את הקול שלנו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אוחנה נאלץ להיות שר לעומתי בגלל איילת שקד
– החזרת המכסות על החמאה – סטירת לחי לכלכלה החופשית
– יחסי ישראל והעולם הערבי במוקד העיתונות הבינלאומית
אפשר לדון באופן קבלת ההחלטות ונכונות קצב שחרור הסגר אך אין להתעלם מכך שהשחרור היה נחוץ הן לכלכלה והן למצבם הנפשי והמנטלי של אזרחי ישראל. המדינה אחראית לא רק ללחם ולחמאה של אזרחיה אלא גם לאיכות חייהם ורווחתם ולכן אין ספק שהשחרור מהסגר היה נחוץ.
עם זאת, יש כמה פינות שלא נסגרו בחזרה הזו לשגרה. אוכלוסיות שלמות שנזרקו לצד הדרך ולא קיבלו התייחסות, ולו מינימלית, מנבחרי הציבור שנבחרו על ידן.
אחת מהן היא האוכלוסייה המוגדרת "אוכלוסיה בסיכון גבוה". אוכלוסיה זו מורכבת ממגוון רחב מאוד: קשישים שמוגדרים בסיכון גבוה בגלל גילם, צעירים שעברו ניתוח כזה או אחר או שסובלים מאסטמה קלה או עודף משקל ואינם נחשבים כלל כנכים או כזכאים לקצבת נכות מביטוח לאומי, כאלה המוכרים בביטוח לאומי אך אחוזי הנכות שלהם נמוכים וגם, כמובן, נכים בעלי אחוזי נכות גבוהים.
על פי מחקרים של ארגון הבריאות העולמי, אנשים אלה נמצאים בתחתית סולם סיכויי ההישרדות במידה וחלילה ידבקו בנגיף. כמי שנמנית על האוכלוסייה הזו, הפחד הגדול ביותר הוא לא רק ההנשמה האגרסיבית אלא גם המחשבה על למות לבד, רחוק מאוהביך, כשאת לא מספיקה אפילו לומר שלום.
יותר מזה, לרופאי המשפחה אין קריטריונים מדויקים לגבי מי נחשב אוכלוסיה בסיכון וכך לא פעם אנשים מקבלים הנחיה לפעול "על פי שיקול דעת אישי".
מעבר לפחד האיום בו אדם ממוצע ללא ידע רפואי ואפידמיולוגי מספיק צריך לקבוע את הגבולות של ושל סביבתו, יש בכך העמדה לא הוגנת של האדם מול סביבתו. לא מספיק שהוא סובל מהמצב, הוא גם זה שצריך להיות ה"שוטר" של סביבתו הקרובה שמבקשת להגן עליו.
מדינת ישראל החזירה אותנו לסוג של שגרה: "שגרת קורונה"
כשמדברים על חזרה לשגרה, קצת שוכחים את נקודות ההשקה בין האוכלוסיות בסיכון, כמיליון איש מאזרחי ישראל לפי חלק מההערכות. משרד החינוך לא ניסח הנחיות ברורות המתחשבות במי שנמצא בסיכון ועובד במשרד החינוך או לומד במוסדותיו, הלמידה מרחוק הופסקה בגלל ה"חזרה לשגרה" ו-הופ! אלפי מורים ותלמידים הנמצאים בסיכון או מתגוררים בביתם עם קרוב משפחה מדרגה ראשונה הנמצא בסיכון נפלו בין הכיסאות.
זאת ועוד: כשניסיתי לברר עם פיקוד העורף איך עליי להתגונן מחזרת בני ביתי לעבודה פיקוד העורף התנצלו ואמרו שמשרד הבריאות לא התייחס כלל לנקודה הזו והמליצו גם לי להפעיל "שיקול דעת אישי". שוב, אני נאלצת להיות השוטר ולנהל גם את הפחד הפנימי, גם את ההתמודדות עם מצבי הבריאותי וגם את האשמה מכך ששיקול הדעת שלי הוא שאוסר על בני הבית לחזור לשגרה כמו כולם. בעוד כולם סביבי חוגגים את החופש, אני זו שמכניסה את המשפחה שלי למצבים בהם אי אפשר לחגוג את שבועות יחד, ביקורים נעשים בגינה ממרחק ואחיינים שלי שכחו מה זה חיבוק ממני.
משרד החינוך, במקרה הזה, הוא רק דוגמה: אלפי אנשים שעבדו כרגיל במשק מאבדים את עבודתם או נאלצים לבחור בין סיכון אישי לבין פיטורין. כבר לא מגיע להם חל"ת כי חזרנו ל"שגרה" ואני מכירה ממקור ראשון אדם שהמעסיקים שלו מחפשים לו מחליף רק כי ביקש שחבריו לעבודה יקפידו על מסיכות וריחוק. מעסיקיו הודיעו לו כי הוא "מתסיס את העובדים" ופוגע ברוח הצוות, בעוד הוא בסך הכל רוצה להימנע מחוויה קשה ומנזקים שנשארים אחריה או, חלילה, ממוות.
בהמשך עלול להיווצר מצב בו המשתייכים לאוכלוסיה בסיכון, שכאמור חלקם הגדול עובד ותורם למשק הישראלי לא פחות מכל אזרח אחר, יישאלו בראיונות עבודה על מצבם הבריאותי. כן, זה בניגוד לחוק, אבל גם שאלות על תכנון ילודה הן בניגוד לחוק ועדיין נשאלות לא מעט בראיונות עבודה כאלה ואחרים. המשמעות היא שלא רק שאוכלוסיות בסיכון גבוה מופלות לרעה כרגע בגלל החזרה לשגרה המזויפת אלא שהמצב האבסורדי הזה יסלול דרך לאפליה נוספת בעתיד. החוק אמנם מגן על נכים ובעלי מוגבלויות אך ישנה קבוצה גדולה של אנשים בסיכון שאינם בעלי מוגבלויות או נכות וגם לפני הקורונה החוק לא נאכף מספיק.
מדינת ישראל חוזרת לשגרה הכל כך חשובה ונחוצה לה, אך בזמן הדהרה חזרה לבריאותנו הנפשית, הפיזית והכלכלית, עלינו לזכור את כל גווני האוכלוסייה שעלולים להישכח בדרך.
על פי מחקרים, צעירים החולים במחלה כרונית או נמצאים בסכנה גבוהה יותר לפתח חרדות ו/או דיכאונות. אי אפשר לבודד אותם בלי לדאוג להם לגב כלכלי כלשהו. לבנות תשתית אכיפה מוקפדת ולפתוח ערוץ המטפל במקרי קיצון אולי יציל את רוב הציבור הבריא, אך עשוי לדחוף אוכלוסיות בסיכון מעבר לצוק.
אין סיבה שמדינת ישראל תתעלם מיותר מ-10% מאזרחיה, עליה להכניס הנחיות ברורות לאוכלוסיות אלה לאסטרטגית החזרה לשגרה ולהגן על משרותיהם בחקיקה, ויפה שעה אחת קודם.
על הכותבת: מחברת הספר "פתאום 30-רשמים מהמסע", מתמודדת עם מחלת ריאות נדירה
