פרסומים שונים מאששים את מה שרבים צפו ממזמן: גדי אייזנקוט, הרמטכ"ל לשעבר, עושה את דרכו, ככל הנראה, לפוליטיקה. הכרזתו של אייזנקוט, לפיה הוא רוצה לקדם את טובתה של המדינה, זכתה לדלי של מים צוננים מידיו של אריאל שנבל. תפקידם הצבאי של גנרלים, ציין שנבל, מעניק להם אמנם הבנה צבאית באתגרי הביטחון של המדינה, אך אין הוא מעניק להם "שום יתרון בהבנה של כל אתגר לאומי מסוג אחר".
שנבל, שטרח למנות את סחורתם הדלה של גנרלים רבים שהפכו לפוליטיקאים, צודק בחשדנותו. בין הבנה צבאית להבנה פוליטית אין דבר וחצי דבר. לא חסרים מדינאים מוצלחים שלא היו אנשי צבא, ואנשי צבא שהתבררו כמדינאים כושלים. אך מה בכל זאת נדרש מאדם בכדי שיהיה נבחר ציבור מוצלח, בין אם מדובר בגנרל או בין אם באדם המגיע מרקע שאינו צבאי?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרצל, הגדול מכולם
– פרויקט מיוחד: מהי החברה הישראלית האידיאלית?
– נתניהו הוא מנהיג דגול – אבל הוא חייב לעשות חשבון נפש
שאלה זו, המעניינת בפני עצמה, זוכה למשנה חשיבות בישראל בת-זמננו, שאינה סובלת, כידוע לכל, מעודף בנבחרי ציבור ראויים ומוכשרים. דא עקא שמעטים בלבד, אם בכלל, טורחים לעסוק בה. על כן מבלי להציע תשובה מלאה לשאלה המורכבת הזו, אני מבקש למנות שלוש הצעות שטוב שיעשו מי שמבקשים להקדיש את חייהם לפעילות פוליטית לו ייקחו אותן לתשומת ליבם, ובכללם גדי אייזנקוט.
הצעה ראשונה: רכישת ידע ובקיאות בהיסטוריה. עד לפני מאה שנים לערך התפיסה הרווחת בעולם המערבי הייתה שרק בנים למעמדות גבוהים יכולים להיות כשירים לעסוק בענייני ציבור. ההיגיון מאחורי ההנחה הזו היה פשוט למדי: מדינאות דורשת לימוד אינטנסיבי – עיוני ומעשי כאחד – ולימוד שכזה מצריך אמצעים וזמן, שני משאבים שהיו חסרים לבנים למעמדות הנמוכים והבינוניים, שהקדישו את רוב זמנם לעבודה. הדמוקרטיזציה של מאה השנים האחרונות פתחה אמנם את הדלתות לעיסוק בפוליטיקה לבני כל המעמדות, אך היא לא ייתרה את ההכרח שבלימוד אינטנסיבי למדינאות טובה.
אך איזו למידה רלוונטית למי שמבקש להפוך למדינאי מוצלח? התשובה המקובלת לשאלה הזו לאורך ההיסטוריה הייתה לימוד רציני ומעמיק בהיסטוריה ובתורת המדינה של העולם העתיק ובפרט אלו של יוון ורומא. דוגמה טובה לכך ניתן למצוא במי שמהווים אולי את הדוגמה הטובה ביותר למדינאים נאורים, אבותיה המייסדים של ארצות הברית. האחרונים למדו בצורה יסודית את כתביהם של, בין השאר, הרודטוס, תוקידידס, כסנופון ובמיוחד של טקיטוס ופלוטרכוס מתוך מטרה ברורה: להפיק מהם לקחים רלוונטיים לזמנם, לדלות מהם תובנות וחכמה על-זמנית ולקבל השראה וחיזוק מוסרי מדמויות מופת. כך למשל ג'ורג' וושינגטון ביקש לחקות במהלכיו והתנהגותו את קאטו הצעיר; ג'ון אדמס העריץ את קיקרו וביקש להידמות לו בקריירה הפוליטית שלו; אחרים העלו על נס ושאבו השראה מברוטוס. העיקר הוא זה: לימוד העבר לא היה עבור תומס ג'פרסון, ג'יימס מדיסון, ג'ון אדמס ואחרים תחביב או שעשוע (אפילו שהם רוו מכך נחת והנאה) אלא פעילות בעלת חשיבות מעשית, רלוונטית ומועילה שסייעה להם לדלות חכמה, לקבל פרספקטיבה הולמת על האתגרים שמולם ניצבו וחשוב מכל אולי, סייעה להם להפוך לאנשים טובים יותר.
מה שמוליך אותי להצעה השנייה והיא טיפוחן של מידות טובות וגיבוש אופי הולם. גם כאן, ההיגיון שניצב מאחורי ההצעה הזו פשוט למדי: אדם שאינו חונך כיאות ושלא למד למשול בעצמו; מי שלא נטע בנפשו את יישוב הדעת ושברוחו שורר אי-סדר; מי שאינו מצליח לשלוט בתשוקותיו, דחפיו וגחמותיו, אותו אדם סביר להניח שיתקשה עד מאוד לגלות את אותה יציבות נפשית, גדולת רוח ואומץ הנדרשים ממדינאים מוצלחים.
הקשר הזה שבין מידות טובות ואופי הולם לבין מדינאות מוצלחות היה ברור מאליו להוגי העולם העתיק. בעיני אריסטו, למשל, מטרת הפוליטיקה, במובנה הרחב ביותר, הייתה לנטוע באזרחים מידות טובות, וזאת לא יכול לעשות מדינאי שמושלות בו מידותיו הרעות. אין זה מפתיע אפוא לגלות כי קהל היעד של "האתיקה" היו הג'נטלמנים היוונים, מי שהיו עתידים להוביל ולהנהיג את עירם ולהפכה לטובה. הדרך לעיר הטובה, סברו היוונים, עברה במדינאים טובים, ומדינאים טובים היו אלה שחיו את חייהם לאורה של המידה הטובה.
ההצעה השלישית והאחרונה היא אימוץ השקפת עולם סדורה. פוליטיקה, מזכירים לנו רבים ובצדק רב, היא אומנות האפשר ועיקרה חתירה לפשרה והליכה בדרך האמצע. אכן, פוליטיקאים תמיד פועלים במצבים לא אידאלים והם נאלצים, לא אחת, לפלס את דרכם מבעד לכוחות שונים וסותרים. אך חשוב עם זאת להזכיר כי פשרות הן אילוצים ולא מטרות בפני עצמן וכי הן שואבות את כוחן רק כאשר הן משרתות מטרה גדולה יותר. ללא חזון פוליטי סדור וקוהרנטי, הפוליטיקה אינה אלא מרדף עיוור אחר כוח וכיבודים. השקפת עולם מלאה, בין אם זו השקפת עולם שמרנית, ליברלית, סוציאליסטית או דתית, היא בסופו של דבר מה שמבחין בין פוליטיקאי טוב למדינאי מוצלח; בין אנשים שמכרו את נפשם לכיבודים ולמרדף אחר פופולריות, לבין מי שמודדים את פועלם לאורו של אידיאל מוצק.
זהו מאפיין שלילי של תקופתנו, ששלוש ההצעות הללו אינן נתפסות כהכרחיות וחיוניות לכל איש ואשה הבוחרים לעסוק בפוליטיקה. כמה מנבחרי הציבור שלנו טרחו להקדיש מזמנם להכרת תובנות העולם העתיק? כמה מהם שמו לעצמם למטרה לטפח את מידותיהם הטובות ואת אלו של סביבתם? כמה מהם התעמקו בעולם העשיר של הרעיונות וניסחו לעצמם השקפת עולם עמוקה ומורכבת? התשובה לכל השאלות הללו היא, לדעתי, מעטים מידי. לאור זאת, אין מה להתפלא על כך שגנרלים כושלים בעיסוקם הפוליטי. היה זה נס אילו הם ואחרים היו מצליחים בעיסוקם.
