באמריקה אפשר למצוא קומונות, מעין קיבוצים. האנתרופולוג ריצ'רד סוסיס בחן את ההיסטוריה של 200 קומונות שהוקמו בארצות־הברית במאה ה־19. הוא בדק אילו מהן התפרקו במהירות, ואילו החזיקו מעמד זמן רב יותר. סוסיס גילה שאחרי עשרים שנה מרגע ההקמה שרדו רק שישה אחוזים מהקומונות החילוניות, לעומת 39 אחוז מהקומונות הדתיות. כשבדק לעומק את העניין גילה סוסיס מאפיין משותף לכל הקומונות המצליחות: ככל שהקומונה תבעה יותר קורבנות ומאמץ מחבריה, כך סיכוייה לשרוד היו גבוהים יותר. אנשים לפעמים חשים שהם מחפשים קהילה כדי לקבל ממנה, אבל בדרך כלל מה שהם באמת מחפשים הוא קהילה להקריב למענה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "סמל לאהבת ישראל": חברי כנסת העניקו תעודת הוקרה לחני ליפשיץ
– השיבה אל בית הכנסת תוסיף חיוּת למפגש האנושי והרוחני
– בנה של נעמי שמר: מה שעשה כאן בג"ץ דומה להכחשת השואה
בית הכנסת לא הוקם כמוסד קהילתי. חז"ל אמרו דברים נוראים על מי שקורא לבית הכנסת "בית העם", כלומר: בית הקהילה (שבת, דף לב). בית הכנסת הוא המצאה יהודית מקורית, שהעתיקו אותה לאחר מכן הנוצרים והמוסלמים, והוא נוסד כבית תפילה, ועוד יותר מזה כבית ה'. כשאנחנו מתפללים במרפסת, ה' הוא האורח שלנו; כשאנחנו מתפללים בבית הכנסת, אנחנו האורחים שלו. בית הכנסת לא נועד לפנק אותנו. כשאמרו לרב סולובייצ'יק שנוח יותר להתפלל כאשר כל המשפחה יושבת ומתפללת ביחד, הוא השיב שזה נכון, אבל תפילה בבית הכנסת לא אמורה להיות נוחה. תפילה צריכה להיות חוויה של מתח נפשי בבית ה'. זה נכון בהקשרים רבים: תפילה בציבור דורשת מאמץ. הפלא הוא שדווקא מתוך זה נוצרת קהילה. קהילה חזקה היא תוצר לוואי של התמסרות לייעוד משותף. לכן דווקא בית כנסת שהוא בית ה', שאינו מכוּון מראש לסיפוק הצרכים הרגשיים והקהילתיים של המתפללים, מצליח ליצור קהילות חזקות.
מקובל בשנים האחרונות לרדת על בתי הכנסת שלנו. עוד הרבה לפני הקורונה נהיה פופולרי להשמיץ את בתי הכנסת, שכביכול הפכו לא רלוונטיים, ולכן מתרוקנים מיושביהם. האמת הפוכה לחלוטין. יש המציינים שבלי קשר לקורונה, רוב הציבור מגיע לבית הכנסת רק בשבתות, וזאת לדבריהם משום שבית הכנסת אינו מספיק מעודכן ונגיש וקשוב. אבל האמת היא שרוב בתי הכנסת בכל הדורות היו מתמלאים בעיקר בשבת. בכל תקופה אפשר למצוא דרשות תוכחה על התפילות הריקות של אמצע השבוע. כבר בגמרא נאמר שרוב האנשים מתפללים ערבית בבית הכנסת רק בליל שבת (רש"י, שבת כד). זה מצער, אך כך היה תמיד, ולא רק בכך נמדד בית כנסת. העובדה היא שכל משפחה דתית נאבקת להיות שייכת לבית כנסת, או להקים בית כנסת, או להתפלג מבית כנסת. בתי הכנסת שלנו חיים ותוססים מאין כמותם.
המוסד הדתי החופשי ביותר בישראל הוא בית הכנסת, שכל קהילה יכולה להקים ולנהל כרצונה, בלי שום מעורבות ממשלתית. התוצאה היא שיש היום בישראל קרוב ל־15 אלף בתי כנסת, מגוונים ותוססים, לכל העדות ובכל המנהגים. יותר מ־99 אחוז מהם אורתודוקסיים. כשנותנים לישראלים חופש דתי, הם בוחרים מרצונם להתמסר למנהג אבותיהם העתיק. ברור שיש הרבה מה לשפר בבתי הכנסת שלנו. בבתי כנסת רבים, למשל, המבנה של עזרת הנשים אינו ראוי ואינו מכובד. זה לא אומר שבית הכנסת הוא מוסד קורס, אלא שהוא מוסד משגשג וטוב, שצריך להשתפר ולהיות עוד יותר טוב.
כשאני הייתי ילד, כמעט לכל אחד הייתה קהילה. היום בדרך כלל יש קהילה רק למי שיש לו בית כנסת. פעם אנשים היו חוזרים מהעבודה בארבע ויושבים בחוץ עם השכנים. היום אנשים חוזרים מהעבודה בשמונה, ומסתגרים בבית עם המזגן והטלוויזיה. זו אינה תופעה ישראלית ייחודית. פרופ' רוברט פטנאם כתב ספר בשם "לשחק כדורת לבד" (Bowling Alone), ובו תיאר את התפוררות ליגות הבאולינג הקהילתיות, כביטוי להתפוררות כללית של הקהילות בארצות־הברית. רוב הקהילות בישראל התפוגגו גם הן, אך קהילות בתי הכנסת דווקא פורחות. בתי הכנסת של היום פעילים הרבה יותר ממה שהיו לפני ארבעים שנה. בבית כנסת סרוג ממוצע יש שני מנייני שחרית, שיעור דף יומי, ועדת קליטה וועדת תרבות, ולפעמים אפילו טקס של ילדי הקהילה ליום הזיכרון. כל אלו לא היו פעם. העוצמה של בתי הכנסת וקהילותיהם היא נס קטן, לבלוב מתמשך בעיצומה של קמילה אוניברסלית.
קהילות בתי הכנסת משגשגות, דווקא משום שהן מתקהלות סביב בית א־לוהינו. כאשר בני ישראל התכוננו למעמד הר סיני, היו כולם "כאיש אחד, בלב אחד". האחדות אינה רק תנאי לקבלת התורה, אלא גם תוצאה שלה: אפשר להגיע לאחדות רק כאשר מתמסרים לייעוד גדול. ברמה הלאומית, ממשלת אחדות תוכל לאחד את העם רק אם תציב בפניו ייעוד לאומי משותף. ברמה הקהילתית, לא פיקניקים משותפים מאחדים אותנו, אלא התמסרותנו לבית הכנסת. כמה טוב לחזור.
