להמשיך הלאה רק אחרי החיבוק

על מה הכתבה? שאלתי את התחקירנית. "עלייך, על הסטנדאפ, עלייך בקורונה וזה". סבבה, עניתי. כשהילה קורח (המדהימה; אוף, יותר משקשה שהיא גם וגם וגם, קשה שהיא גם פשוט מקסימה ונעימה וחכמה ובא לי להיות חברה שלה) הגיעה והתיישבנו זו מול זו, שאלתי: "אז מה הרעיון בכתבה? חוץ מלהוציא אותי מהממת, הכוונה". "נדבר על הפוסט, אני אשמח גם שתקריאי אותו", היא ענתה. אה, וואלה, מזל שהתחקירנית לא אמרה, אחרת לא הייתי זורמת עם הכתבה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רשת הטלוויזיה הסעודית שגיבוריה היהודים מחוללים סערה
– חדש וגם ישן: קריאה לימים של כמעט שגרה
– עומרי כספי מדבר בגובה העיניים

יום שני שעבר היה היום הראשון שלי לבד בבית. בפעם הראשונה אני לבד עם עצמי. ובדיוק בנקודה הזו, פרסמתי בפייסבוק פוסט שחיכה חודשיים להיכתב – עם תמונה ששמרתי, שצולמה רגע לפני שנכנסתי לגרידה עם תחילת הקורונה. התקופה המשוגעת שעברה לא השאירה לי מקום פיזי ונפשי, להיות רגע עם העצב והאכזבה. אז לקחתי לעצמי את המקום.

ממרום גילי אני יודעת שכל מה ש"מחליקים" לא מתיישר, אלא ההפך, שוקע פנימה ונשאר באותו גודל בדיוק, פשוט בפנים. אני לא מדברת על אסונות וטרגדיות, אני מדברת על הכאבים של החיים. פגיעה ממישהו, עוגמת נפש וגם איבוד של חלום. אכזבה, החמצה. כתבתי את הפוסט בבת־אחת. בכל זאת כתבתי אותו לילה אחר לילה אצלי בראש. אז כתבתי ובכיתי וכתבתי, ופרסמתי. וכיביתי את המחשב ולא נכנסתי אליו כמה ימים טובים.

אני כבר לא צריכה אותו, את הפוסט. אני כבר יודעת שזה לא באשמתי ושאני לא מקולקלת. שיתפתי כמה חברות כדי "לא להיות לבד", והן ברגישותן חסכו ממני את המשפטים בסגנון "לא נורא, יהיה עוד אחד", "שטויות, מה שצריך לקרות קורה" או שיא השיאים: "את יודעת, אחרי הפלה את הכי פורייה" – ופשוט התבאסנו ביחד. אני כבר לא צריכה את הפוסט. אני כתבתי אותו לאחרים. לאמהות, לזוגות. גם צעירים, שזו להם הפעם הראשונה, ובעיקר לאלה שכבר קרה להם אבל "החליקו". לפעמים אפילו בינם ובין עצמם.

ההדף שעשו הפוסט והכתבה ששודרה במוצאי השבת שעברה חיזקו את ההחלטה שלי לכתוב על זה ככה. פשוט, נקי, כואב. כהחלטה כתבתי אותו בלשון רבים, ולא הפניתי אותו רק לנשים. עם השנים פנו אליי גברים רבים, אחרי הפלות או אחרי לידות שקטות כואבות, וסיפרו שאין להם מקום. אז הפעם כתבתי ככה, לשניהם, לשנינו. וקיבלתי הודעות בווטסאפ מחברים, חברים טובים. גברים שכתבו לי: "הרגת אותי עכשיו (ובטוח עוד כמה אלפים)", "החזרת אותי לצימוק 7 וגם לצימוקית 12", "אני אחרי חמש כאלה!" או "שתדעי שהעפת אותי אחורה, לימים שכמעט התפרק לי הבית. זה היה ההיריון הראשון ולא הצלחנו להרים את עצמנו ולהמשיך. שחור, הכול היה שחור". הרגשתי שאולי זו להם הפעם הראשונה שהם כותבים את זה ככה. אני לא יודעת אם יש לגברים מקום לספר את זה ולחלוק.

אחרי יומיים התיישבתי והתחלתי לפתוח את ההודעות. עטפתי את עצמי מבעוד מועד בשריון מפני הודעות כמו "תגידי תודה ש…", "קצת פרופורציות", "למה את צריכה לכתוב על זה מול כל העולם"; אבל הן לא הגיעו. במקום זה הגיעו דמעות. גלים של דמעות וסיפורים. "התחלתי לבכות ובכיתי ובכיתי ובכיתי. ככה במשרד, בעשר בבוקר", כתבה לי אחת, "בכיתי כמו ילדה, בכיתי בקול. הייתי צריכה לסגור את הדלת. כי בול ככה ויותר. ככה באמצע הקורונה, כשאני יודעת שלמי יש זמן לדבר איתי על זה עכשיו. למי יש זמן להיכנס למיטה, ועוד אני חיונית. אז סגרתי, סגרתי את זה חזק בפנים. אבל אצלי זה יותר, כי יש לי כבר כמה בבית, והקטן כל כך קטן, וכשנקלטתי עבר לי בראש: 'וואי, מה זה קשור עכשיו', אבל אחר כך שמחתי ודווקא חישבתי שזה יוצא אחרי החגים ויכול להיות כיף. ואז דימום והפסקת היריון וניתוח. ובתוכי האשמתי את עצמי, על הרגע ההוא שלא רציתי את ההיריון, אז אולי העובר הלך לחפש לו אמא אחרת. אני קוראת אותך ויודעת שזה לא באשמתי, אבל עד עכשיו פחדתי לגעת בזה. אז תודה שנתת לזה לצאת ומעכשיו אוכל להתחיל להחלים".

לא בשבילי כתבתי את הפוסט. אולי דקה אחרי הפוסט, בזמן ששודרה הכתבה יצאתי לרוץ. הנייד על מצב שקט. יש מחיר לחשיפה. "אין לי אוויר", אמרתי תוך כדי ריצה, ושנינו ידענו שזה מרוב שהווטסאפ לא הפסיק לצפצף.

אז היי, אתם שם, איפה שלא תהיו. תדעו ש"לא נורא, בקטנה, זה בקושי היה תינוק, קורה לכל אחת" זה מה זה 2019. אל תחליקו; תלטפו, תנחמו. ורק אחר כך תגידו: אלה החיים. ממשיכים הלאה.

לטורים נוספים של רביטל ויטלזון-יעקבס>