אף אחד לא הכין אותי ליום שבו יתחלפו התפקידים

"את איתה?" שואל אותי הסניטר בזמן שהמיטה מתגלגלת לה במסדרון. "כן", אני אומרת במבט מהורהר. אישוניה נעים במהירות לצדדים, רעד קל עובר בגופה. "מה את בשבילה?" הוא ממשיך לתחקר. "הבת שלה", אני עונה בביטחון. "את יכולה ללוות אותה עד לאן שאגיד לך. כשנגיע לשתי הדלתות הגבוהות תצטרכו להיפרד". "ואיך אדע שזה נגמר?" אני תוהה. "באזור ההמתנה יש מסך גדול כזה, מופיעים בו כל השמות. כשהיא תיכנס לחדר ההתאוששות יעדכנו שם".

אחרי מספר דקות אנחנו מגיעים. "עד כאן", מצווה הסניטר. "את רוצה לומר כמה מילים?". אני רוכנת לעברה, ידיה החזקות שמוטות עכשיו לצידי הגוף, ואני רואה שהיא מפחדת. היא שוכבת שם בכותונת של בית חולים, האישה שגידלה אותי, פניה מכוסות במסכה חד־פעמית. לעזאזל עם הקורונה, אני חושבת לעצמי, ואז רוכנת לעברה ומצמידה לה נשיקה חזקה למצח. "שיהיה בהצלחה", אני לוחשת, "אל תפחדי. אני אחכה לך כאן כשתתעוררי". המיטה ממשיכה להתגלגל ונעלמת לתוך הדלתות הגבוהות שנפתחות ונסגרות מעצמן. אני צועדת בחזרה לתוך השקט של חדר ההמתנה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חדש וגם ישן: קריאה לימים של כמעט שגרה
– בנה של נעמי שמר: מה שעשה כאן בג"ץ דומה להכחשת השואה
– שלוש עצות חיוניות למבקשים להיות פוליטיקאים

קולר. מכונה של חטיפים במחירים מופקעים. כיסאות שנראים נוחים אבל בעצם הם לא, ואני לבד שם.

ריח מוזר של חומרי ניקיון תעשייתיים שוטף את אפי. אני מכירה את הריח הזה. כשהייתי קטנה ביליתי לא מעט בבתי חולים. סבלתי מהתפרצויות חוזרות ונשנות של אלרגיה לחומר בלתי ידוע, וכל כמה זמן נאלצו לאשפז אותי לסדרת בדיקות. לאורך כל התקופה הזאת אמא הייתה שם. היא חיכתה לי ליד המיטה עם כריך חביתה שהביאה מהבית. היא התרוצצה בין הרופאים כדי לוודא שהמומחה מספר אחת בכל הארץ בודק אותי. היא המתינה לי כשחזרתי מבדיקה שבוצעה בהרדמה מלאה והחזיקה אותי כשהתעוררתי בבהלה וקפצתי מתוך מיטת האשפוז. אומרים שזה קורה לפעמים לילדים. הם קמים מהרדמה והופכים לתזזיתיים.

אף אחד לא מכין אותנו ליום שבו יתחלפו התפקידים, ושני האנשים שהיינו הכי זקוקים להם יהפכו פתאום לשני האנשים שהכי זקוקים לנו

ועכשיו אני שם, הפעם מהכיוון ההפוך. אמא צריכה אותי. אבא לא יכול ללוות אותה כי הוא בקבוצת סיכון ומפחד להידבק בקורונה, והתנדבתי להיות המבוגר האחראי. אני לא אמורה לדאוג. בסך הכול היא עוברת פרוצדורה רפואית די פשוטה, משהו שרבים בגילה נאלצים לעבור, ובכל זאת אני דואגת. מחשבות נוראות עוברות לי בראש. מה אם יהיה סיבוך? מה אם הרגע הזה מול שתי הדלתות הגבוהות היה הרגע האחרון שלנו? אולי הייתי צריכה לומר לה יותר משני משפטים. אולי הייתי צריכה להוסיף חיבוק, ולעזאזל עם הסניטר שמחכה, ולהגיד לה גם שאני אוהבת אותה. ותודה על זה שגידלה אותי. ושאני לא אשכח בחיים את כל השעות הארוכות שבהן התרוצצה בשבילי במסדרונות בית החולים.

לחדר ההמתנה נכנסות שתי נשים מבוגרות, אחת שחרחורת ואחת מחומצנת. השחרחורת מחזיקה בלון גדול וזהוב, "מזל טוב להולדת הבת", כתוב עליו. הן צוחקות בעליזות, גם הן מביטות למסך כמוני. "מזל שתפסו את זה בזמן", אומרת המחומצנת. "עוד רגע כבר לא הייתה ילדה", מוסיפה השחרחורת. הדלתות נפתחות. אני קופצת בדריכות. יכול להיות שאמא סיימה? מתוכן יוצא גבר עם תינוקת עטופה בידיו. שתי הנשים קופצות לעברו, "שיואווו", הן צורחות בהתלהבות. "איזה מתוקקקקקה! אין, היא דומה לך חיים!". "בול חיים, לא ראיתי דבר כזה", מוסיפה המחומצנת. הן מושיטות את הסלולרי לאחות המיילדת ומתכנסות לתמונה חגיגית. "זו הנכדה הראשונה שלנו", מעדכנות את יושבי חדר ההמתנה.

"מזל טוב", אני מברכת אותן. "מזל טוב", מצטרפים לברכות שני גברים שיושבים מאחוריי. רק עכשיו אני מבחינה בהם. הם נראים כמו אבא ובן. פניהם עצובות. הם מביטים בשתי הסבתות העליזות, ומשם לעבר החלון, וחוזר חלילה. שוב נפתחות הדלתות. הפעם יוצא משם רופא. הוא מתקרב אליי. אולי הוא בא לעדכן אותי? אבל אז הוא חולף על פניי וניגש לשני הגברים. "היא בסדר", הוא אומר לצעיר, "העברנו אותה להתאוששות. הצענו לה לראות אותו, היא לא רצתה". "יש לי רק בקשה אחת ממך, דוקטור", אומר לו הבחור, "אל תאשפז אותה עם שאר היולדות. היא לא תעמוד בזה. אני מתחנן בפניך. שים אותה באשפוז הגינקולוגי". "ברור", עונה הרופא, "איזו שאלה".

חדר המתנה. שלוש מנותחות. בקצה האחד סבתות מאושרות. בקצה השני – גבר שהרגע איבד את העובר שלו. ובקצה השלישי אני, עדיין מחכה לאמא. אבא מתקשר כל רבע שעה. "נו, יצאה כבר?" הוא שואל. "עדיין לא. אל תדאג, אעדכן אותך ברגע שיהיה חדש". "אני כבר שעתיים קורא תהלים", הוא עונה בייאוש, "לא נורא, נמשיך לקרוא". ואני שומעת בקולו את הפחד הזה. הפחד שהרגע הפשוט והטריוויאלי יהפוך לטרגדיה של חייו. "אתה לחוץ, אבא?" אני שואלת אותו. "בלי אמא שלך אני כלום", הוא עונה, "תתקשרי ברגע שהיא יוצאת".

הזמן זז כמו פקק של יום ראשון באיילון. מדי פעם אני ניגשת לאינטרקום, שואלת מה קורה, וקול נשי עלום בוקע מתוכו ואומר "את של טובה? היא עדיין בפנים. נעדכן אותך כשהיא יוצאת". ההמתנה קשה מנשוא. אני נכנסת לפייסבוק, והפיד מלא בתמונות של ילדים ונכדים שהרגע התאחדו עם הוריהם לאחר התרת מגבלות הקורונה. "תחבקו חזק", אני רוצה לכתוב להם, "תחבקו כאילו זו הפעם האחרונה שלכם. לכו תדעו כמה נשאר להם. לכו תדעו כמה שנים עוד יש לכם ביחד עד האדמה".

אף אחד לא מכין אותנו ליום שבו יתחלפו התפקידים, ושני האנשים שהיינו הכי זקוקים להם יהפכו פתאום לשני האנשים שהכי זקוקים לנו. בספרים תמיד כותבים "הזקנה קפצה עליו", אבל הזקנה לא באמת קופצת. היא מזנבת אט־אט, מחלישה בהדרגה את כוחם של האהובים עלינו. ופתאום מתחילים הסיבוכים הקטנים. אחד הולך לבדיקות, השני מתחיל את הבוקר עם קופסה של כדורים שמחולקת לפי ימים ושעות. לפני כמה שנים היה זה אבא שלי ששכב בטיפול נמרץ, מטושטש מההרדמה אחרי ניתוח לב פתוח, ומצאתי את עצמי משקה אותו במים בפעם הראשונה בחיי. ועכשיו אמא. אני אומרת לעצמי שהכול בסדר, באמת, זה רק הליך שגרתי, ואני רוצה לקוות שהם יישארו איתי לנצח. וכל פרוצדורה כזאת מזכירה לי שהכול זמני. שבסוף יש דדליין.

הסטנדרט גבוה. אמא הציבה לנו אותו בלי לומר מילה. במשך 11 שנה ראיתי איך היא מטפלת בסבתא שלי, ממשיכה להיות החברה הכי טובה שלה. בכל יום הייתה הולכת לבקר אותה, יושבת איתה שעות ומעדכנת אותה מה קורה בעולם, מי הוציא רישיון ומי סיים בגרות. בכל יום שישי הייתה מביאה לה סל עם אוכל לשבת, מרימה אותה מהמיטה לכיסא הגלגלים ומחזירה. דואגת שהמצעים תמיד יהיו נקיים ושהטלוויזיה תמשיך לדלוק על התוכנית שהיא אוהבת.

וכשהמצב כבר ממש הידרדר וסבתא בקושי תקשרה, אמא המשיכה לשבת שם שעות ולדבר אליה. פעם שאלתי אותה "למה את ממשיכה לדבר?" ואמא ענתה: "את בחיים לא תביני. בשביל החצי משפט שהיא מוציאה אחת לכמה שעות, שווה לי לשבת גם יום שלם. וגם אם היא כבר לא הסבתא שכולנו הכרנו, הידיעה הזאת שיש לי אמא בעולם, שאני עדיין ילדה של מישהי, בשבילה שווה לי לקום בבוקר".

"כבדי את אמך", ציוותה עליי אמי במעשיה. היא מעולם לא ביקשה ממני דבר. גם להליך הרפואי הזה אמרה בהתחלה שתלך לבד, אבל הודעתי שאין מצב. אין סיכוי שהיא נכנסת ככה אל הלא נודע בלי אף אחד. לא האישה הזאת. לא האמא הזאת, שמעולם לא עשתה דבר בשביל עצמה. רק עלינו היא חשבה כל השנים. אין מצב שהיא מקבלת מילימטר פחות ממה שהיא נתנה לאמא שלה. אם היה לי שטיח אדום הייתי פורשת אותו לכבודה בכניסה לחדר הניתוח, אבל הסניטר בטח לא היה מרשה.

בקומה העליונה של ביתי יש שטח ריק. רבים בנו עליו יחידות דיור להשקעה, אבל אנחנו העדפנו להשאיר אותו ככה. הוא שמור למי שיצטרך. מי מהורינו שיישאר חלילה לבד וירצה להיות איתנו, מוזמן לבוא. זו לא דירה להשקעה, זו דירה לאהבה. כנראה יש משמעות לרגעים האלה בילדות, כשאת רואה את הורייך מתרוצצים עם הוריהם. התמונה הזאת נצרבת בך, ואת מבינה מה תפקידך בגלגל החיים.

הדלתות שוב נפתחות, רופא בבגדי מנתחים יוצא מהדלת. הוא מתקרב אליי ושותק. משהו קרה, אני אומרת לעצמי, אחרת כבר מזמן היה מדבר. "את של טובה?" הוא שואל. "כן", אני עונה בהיסוס. "הכול עבר כפי שתכננו, את יכולה להיות רגועה. תכף תוכלי לפגוש את אמא שלך בחדר ההתאוששות".

אני מצלצלת בפעמון, שתי הדלתות נפתחות באופן אוטומטי. בחדר שלוש מיטות עם שלוש נשים. אחת הביאה חיים, אחת איבדה חיים, ואמא שלי. אמא שלי בחיים.

לכתבות וטורים נוספים של רחלי מלק-בודה >