אוי איך אני אוהב עוגות גבינה, קשה להסביר אהבה כזאת. אני לא בטוח שמישהו אי פעם אהב משהו כמו שאני אוהב עוגות גבינה, אני אוהב את כל עוגות הגבינה, אני אוהב אותן אפויות ורכות וחמות וקרות עם פירורים בלי פירורים עם שוקולד בלי שוקולד, הכול הולך, את כל עוגות הגבינה אני אוהב. אני אוהב גם עוגות פרג, אבל לא ככה, יש בעוגות גבינה משהו אחר, משהו עמוק ומורכב וחכם ועצוב, יש בהן געגוע, אני אגיד לכם יותר מזה, בכל עוגת גבינה יש געגוע לאמא, שהרי גבינה זה חלב, וחלב זה אמא, ואמא זה הכול, לכולנו יש אמא, וכשאנחנו אוכלים עוגות גבינה אנחנו מתגעגעים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עונת החתונות בפתח: להתחתן נכון בימי קורונה
– מחקר ייחודי: סבתות, נכדים, קורונה וריקודים
– אפוקליפטי ומטריד: המשימה השאפתנית ביותר של הסופרת
קודם כול אני אספר לכם על העוגה של סבתא אלזה. איזה הזוי זה שלסבתא שלי קראו אלזה! כאילו שאנחנו בגרמניה בשנות השלושים, האמת שהיא נולדה בגרמניה בשנות השלושים, לא משנה, אתם לא מבינים איך אהבתי אותה, היא הייתה אישה כל כך קשה וביקורתית, ועדיין אהבתי אותה. כשהייתי ילד אמא שלי היתה לוקחת אותי למלא שבתות לקיבוץ שלה בעמק בית שאן, היא וסבא שלי היו "ממקימי הקיבוץ", איזה דבר זה להיות ממקימי משהו, אני לא הקמתי כלום בחיים, לא משנה.
סבא שלי נפטר כשהייתי בן שלוש, אז לא הכרתי אותו בכלל, אבל את סבתא שלי הכרתי מאוד, פעם הקדשתי לה כאן טור שלם, היא הייתה אישה מיוחדת, שפיצית ורגישה, מפחידה וטובת לב. בכל פעם שהגענו לבית שלה היא ישבה מול הטלוויזיה וצפתה ב"היפים והאמיצים", לא משנה מתי הגענו, תמיד היא צפתה בסדרה הזאת, זה היה לפני שהיה נטפליקס או וי או די או משהו כזה, אני זוכר איך כל פעם מחדש זה הדהים אותי. סבתא אלזה העבירה את רוב היום בבית שלה, אבל בלילות היא ישנה בבית הסיעודי של הקיבוץ, ואת רוב הארוחות היא אכלה שם, או בחדר האוכל. זאת הסיבה שבבית שלה לא היה תנור, אתם מתארים לעצמכם דבר כזה, בית בלי תנור, אבל זאת האמת, היה לה מקרר, וכיריים חשמליות קטנות, ומיקרו, אבל לא היה לה תנור, ובכל זאת, את עוגת הגבינה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי, סבתא הכינה בבית.
איזו עוגה זאת הייתה, כמה געגוע היה בה, בכל עוגת גבינה יש געגוע לאמא. זאת הייתה עוגה דקה כזאת, נמוכה, חצי נוזלית, בשכבה התחתונה שלה היה בצק קשה כזה, ודקיק, ופריך, ובלמעלה שלה היו מלא פירורים מתוקים שאת יופיים ואת הודם ואת תפארתם לא אוכל לתאר לעולם, והאמצע שלה, איפה שהגבינה, הוא היה כמו ענן מתוק ורך ולח ונשגב, כמה געגוע היה שם, בתוך הקרם הלבן ההוא, אחחחחח אני זוכר איך הייתי מכין לעצמי קפה, וחותך לעצמי חתיכה מהעוגה, ואוכל אותה עם כפית, לאט לאט, כמו שאוכלים גלידה יקרה, ובכל פעם שהיא הייתה נגמרת לי הייתי הולך למקרר ופורס לי עוד חתיכה, ועוד אחת, ועוד אחת, עד שבסוף הייתי לוקח את המגש כולו, ולאט לאט צולח אותו, איזו עוגה זו הייתה, היא היתה שווה הכול, את כל הרעלות הסוכר וכאבי הבטן, ואיזה קרם מתוק בער בה! איך אני מתגעגע אליו, איך אני מתגעגע לסבתא שלי, ולבית שלה, ולעוגה שלה, ולקיבוץ שלה, איך אני מתגעגע, אתם לא מבינים.
סבתא שלי נפטרה באלפיים ושמונה, יום אחרי שאובמה נבחר לנשיאות. אני זוכר שבהלוויה שלה בכיתי והזעתי נורא. זהו, מאז שהיא איננה, בגדול, כל החיים שלי הם חיפוש אומלל אחרי עוגת גבינה אחת, קרה ומושלמת, שתנחם אותי כמו שצריך. כמה עוגות טעמתי, כמה תבניות יישרתי, כמה געגועים הדחקתי, והכול לשווא, הכול לשווא.
אבל לפני חצי שנה בערך, קצת פחות, ישבתי בבית קפה קטן בכיכר רבין בתל אביב. טורטה דלה נונה קוראים לו, זה הקפה הכי טוב בעיר, ובשולחן לידי התיישבה קשישה אחת מקומטת עם משקפיים עבים וסוודר ורוד. היא פנתה למלצר והזמינה קפה הפוך ועוגת גבינה, ואני כמובן הסתכלתי עליה, למה לא, וכשהקפה והעוגה הגיעו יצאה ממנה אנחה כל כך מתוקה, שגם אני קצת נאנחתי. איזה דבר זה, עוגת גבינה. בכל עוגת גבינה יש געגוע לאמא.
הגברת לקחה מזלג קטן, וחתכה לה חתיכה קטנה קטנה, והכניסה אותה לפה, ושוב נאנחה, אנחה אחרת, כזאת שנאנחים כשיש עוגת גבינה בפה, אחר כך היא שתתה קצת קפה, ואז שוב אכלה קצת עוגה, ושוב קפה, ושוב עוגה, כמו שעושים, ואני הסתכלתי עליה והתרגשתי, ופתאום פניתי אליה, ושאלתי אותה, סליחה, והגברת הסתכלה עליי וחייכה חיוך חמוד, היא הייתה קצת דומה לסבתא שלי, כל הזקנות דומות קצת, ועדיין, לצורך העניין, היה בה קורטוב של אלזה, ואני אמרתי לה, רציתי לשאול איך העוגה, והזקנה חייכה אליי ואמרה לי בקול רם מדי, זאת עוגה נהדרת, היא משהו! היא משהו! ככה היא אמרה, איזה דבר מצחיק זה להגיד על משהו שהוא משהו, זה ברור שהוא משהו, לא משנה.
מה שמשנה זה שחמש שניות אחר כך כבר הזמנתי לעצמי את עוגת הגבינה שלה, יחד עם עוד כוס קפה, ושלוש דקות אחר כך כבר אכלתי אותה, ומה אני אגיד לכם, זאת לא הייתה העוגה של סבתא שלי, היא הייתה גבוהה יותר, וכבדה יותר, ומתוחכמת יותר, ובכל זאת, היה בה משהו, היה בה איזה חסד, היה בה איזה געגוע חם, היא הייתה טעימה כמו שיר עצוב. ואני אכלתי אותה והתרגשתי, והזקנה החמודה הסתכלה עליי ואמרה, נו מה דעתך, ואני אמרתי לה, היא משהו העוגה הזאת, והזקנה חייכה ואמרה, אמרתי לך, היא משהו משהו. ואני חייכתי ואכלתי והתגעגעתי, אחחחחח כמה התגעגעתי, עד עכשיו אני מתגעגע.
* מוקדש באהבה ליהונתן אינדורסקי, איש הגעגועים.
לטורים נוספים של יאיר אגמון >
