הטענה כי נתניהו עומד לדין כנציג מחנה הימין או לחלופין כמייצג "ישראל השנייה", היא בעייתית ביותר.
את הטענה לגבי ישראל השנייה מוביל הפרשן לעניינים דתיים של ערוץ 13, ד"ר אבישי בן-חיים. זוהי טענה ממוחזרת שלו עצמו, עוד מימי משפטו של אריה דרעי. כבר אז עלתה זעקתם של תומכי דרעי, ובן-חיים ביניהם, שהעמדתו לדין לא הייתה בגלל העבירות המיוחסות לו, אלא בשל היותו מזרחי שהצליח יותר מדי ומהר מדי. בשל כך הממסד האשכנזי הוותיק, בדמות מערכת המשפט, מיהר לקפד את ראשו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– משפט נתניהו: התקשורת מתעלמת מרמיסת זכויותיה
– לתושבי "מצפה כרמים" נמאס לחכות לבג"ץ
– מאבדים הרתעה: שוב הפוליטיקה השתלטה על הפסיקה
עוד בימי דרעי הייתה זו טענה בעייתית למדי. הרשעתו נקבעה על ידי שני הרכבים שונים של שלושה שופטים, כשבין שופטיו היו גם שופטים מזרחיים. סביר להניח שקשה היה למצוא הסכמה גורפת בין שישה שופטים בכירים על כך שההאשמות נגדו שקריות ותפורות. עם זאת, נמצא למצוא היגיון בטענה שמשפטו של דרעי היווה משפט נגד "ישראל השנייה". הרי דרעי עמד, ועודו עומד, בראש מפלגה ששמה לה למטרה לקומם את גאוותם של בני עדות המזרח, ולהבליט את זהותם המסורתית והדתית הייחודית. יתר על כן, רוב האישומים נגד דרעי עסקו בשחיתות מפלגתית ולא אישית. זו אמנם עבירה על החוק, וההרשעה אכן חייבה מאסר, אבל בממד המוסרי-ציבורי זו שחיתות מובנת יותר מאשר השחיתות האישית. היא בוודאי לא שונה מעבירות דומות שהתקיימו במשך עשרות שנים במוסדות ההסתדרות ומפא"י.
לעומת זאת, אם יש פוליטיקאי כלשהו בתולדות ישראל שכל הביוגרפיה שלו טבועה בחותם של אליטה הרי זה בנימין נתניהו. הוא גדל במשפחה רוויזיוניסטית אמידה. כשנדמה היה לאבי המשפחה, פרופ' בנציון נתניהו, שהאוניברסיטה העברית מנעה ממנו משרה בשל דעותיו הפוליטיות, הוא עזב את הארץ למשרת פרופסור במכללה יוקרתית בארה"ב. מאז ועד נפילת הבן הבכור יוני, חילקה המשפחה את זמנה בין ישראל וארה"ב כשבארץ התגוררו בבית יפה בשכונת קטמון הירושלמית. אלמלא נפילתו של יוני, ייתכן מאוד שביבי היה מוצא את מקומו כאיש עסקים, אולי אפילו פוליטיקאי, אמריקני, ולאו דווקא ישראלי.
משפחת נתניהו מחזיקה בבעלותה שתי דירות יוקרתיות – בקיסריה ובירושלים – אך ב-11 השנים האחרונות מתגוררת בבית ראש הממשלה. אלה לא הביוגרפיה והצהרת ההון הרווחות בישראל השנייה.
יש שיגידו שהביוגרפיה של נתניהו אמנם טבועה בכפית של כסף, אך הוא נרדף על ידי האליטות כאחרון אנשי "ישראל השנייה". זה לא מדויק, בלשון המעטה. מעטות הדהירות המהירות לצמרת הפוליטיקה הישראלית כמו זו של בנימין נתניהו. ב-1988 הוא נבחר לראשונה לכנסת, וכיהן גם כסגן שר החוץ. ב-1993, כעבור חמש שנים בלבד, כבר נבחר ליו"ר הליכוד ומועמד התנועה לראשות הממשלה.
התקשורת אמנם מתקשה לעכל את נתניהו כמעט מיומו הראשון בפוליטיקה, אך לאו דווקא מעמדותיו, כמו מאישיותו והאופן הבעייתי בו ניהל את דרכו לצמרת כבר מראשיתה. החל בהופעתו החפוזה בתקשורת, כשהתמודד לראשונה על ראשות הליכוד, בה סיפר על קלטת שהופצה נגדו והתוודה על רומן שקיים מאחורי גבה של אשתו שרה. המשך בשתיקה היחסית שגזר על עצמו מול ההסתה הקשה בכרוזי הימין של תקופת אוסלו . נתניהו אמנם השמיע ביקורת על שלטי "רבין בוגד" ("הוא לא בוגד, אלא טועה"), אבל מאיש כריזמטי כמותו אפשר היה לצפות לאמירות קצת יותר חד-משמעיות מול התופעה הזו.
העובדה שנבחר לראשונה לתפקיד ראש הממשלה (אגב, גם בתמיכתי) דווקא לאחר רצח רבין, לא קשורה לרצח. בניגוד לטענות משמאל, נתניהו נבחר למרות, ולא בגלל, הרצח ובגלל הטרור הנורא שהציף אז את ישראל. העובדה שהוא נבחר חודשים ספורים אחרי רצח רבין הקשתה על יריביו האידיאולוגיים לקבל אותו כבר מן הרגע הראשון. למעט אריאל שרון של ימי מלחמת לבנון הראשונה ומנחם בגין בראשית כהונת, נתניהו ספג מנות של דה-לגיטימציה שכמותם לא נראו.
נתניהו אכן נרדף על-ידי השמאל והתקשורת, אבל הוא אינו נציג המקופחים בחברה הישראלית. לא רק הביוגרפיה, אלא גם המדיניות שלו. הוא נחשב גדול הקפיטליסטים מכל ראשי הממשלה שהיו לנו, וככזה דאג לביצורו של המשק, ולאו דווקא לתנאי רווחה לשכבות החלשות.
כשם שקשה לומר שהוא נשפט כמייצג "ישראל השנייה", כך גם קשה לומר שהוא נשפט כמנהיג הימין הישראלי. נתניהו חרג פעמים רבות מהעמדות המקובלות במחנה הימין: הקפיא את ההתיישבות ביו"ש ולא רק בלחץ אמריקני, שיחרר מחבלים בכמות שלא נראתה לפני, והביע נכונות לוויתורים טריטוריאליים מפליגים ה בחזית הסורית והן בחזית הפלסטינית. בכלל זה נמצא "נאום בר אילן", בו הביע תמיכה מפורשת במדינה פלסטינית. אפשר לטעון שזכותו של מנהיג לשנות את עמדותיו בהתאם לנסיבות, אבל קשה לראות בו מנהיג אותנטי של הימין.
למעשה, נתניהו החכם והציניקן גילה שהדרך לעמדת המנהיג הבלתי מעורער של מחנה הימין לא עוברת בהכרח במימוש תפיסת עולם וסדר יום ימני חיובי. בישראל של השנים האחרונות אפשר להיות מנהיג הימין גם באמצעות רטוריקה שלילית זולה נגד מחנה השמאל והציבור הערבי. ברטוריקה הזו הוא קונה בזול, ולאורך זמן, את הנצחת מעמדו כמנהיגם של אלה המגדירים עצמם כימין, אבל לאו דווקא מחזיקים בעמדות מתאימות לכך.
