מדינת ישראל ניצבת ערב החלטה דרמטית: האם לקבל את תוכנית טראמפ ולהחיל אחרי אלפי שנות גלות ריבונות יהודית בחלקים נרחבים מיהודה ושומרון. האפשרות החלופית היא לדחות את החלת הריבונות, לדחות את ההכרה של המעצמה החזקה בעולם בזכותנו בחלקי הארץ הזו. במעמד זה, אין ההתיישבות עומדת לבדה. היא, אנחנו, הלכנו אל יהודה ושומרון כ"עמוד האש לפני המחנה" בשם עם ישראל. אם לא נדע לאמץ את התוכנית, עמוד האש עלול לכבות, ושוב תהיה מונחת חרב על צוואר ההתיישבות. בשם עם ישראל, צריכים לאמץ את התוכנית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יוצאים לדרך: מבול הצעות החוק כבר החל
– "החורף יהיה שונה לחלוטין ממה שחווינו"
– אילמות ואלימות: סיפור אמיתי שהוא גם תרגיל מחשבתי
העובדה שהחלטת החלוקה לא פתרה את הסכסוך בין שתי התנועות הלאומיות שדורשות "הכרת בעלות" על הארץ הזו, נובעת מחוסר הנכונות של הערבים לקבל את עיקרון החלוקה. העמדה של "כולה שלי" דחפה אותם לצאת למלחמה לא רק נגד ישראל, אלא גם נגד החלטת ארגון האומות המאוחדות. גם עתה מסרבים עמי האזור, הערבים והפלסטינים, להכיר בטעות שעשו. לעומתם הנכונות הציונית לקבל את החלוקה, הייתה גורם מרכזי בתמיכה הבינלאומית בהקמת המדינה, להכרה בה מצד רוב המדינות. נדמה לי ששוב אנחנו נדרשים למעמד. האם לקבל "רק" חלק ממה שחלמנו עליו, או לבחור בהמשך מאבק תוך סיכון הקיים. הוויכוח על ארץ ישראל כולה מלווה את התנועה הציונית מיום הקמתה, דוגמאות לכך ניתן למצוא בתגובת היישוב לוועדת פיל ב-1937, ועד לאימוץ הצעת החלוקה ב-1947. אפשר לקבוע בוודאות כי הצד שבחר בפשרות גם אם הציבו אתגרים ביטחוניים, אתגרים רוחניים ואתגרים אנושיים, הוא הצד שהבטיח בסופו של יום את הקמת הבית היהודי בארץ ישראל כל זאת לצד הכרה בין לאומית שהיא קריטית בעולם המודרני.
בסקר שנערך על-ידי מכון וולטר ליבך באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2012, עלה כי 91 אחוז מהדתיים מאמינים שההתנחלויות הן סלע קיומה של ישראל, ומנגד רק 35 אחוז מהציבור החילוני סבור כך. אנחנו חלוקים בחברה הישראלית לגבי ההתיישבות ביהודה ושומרון. אי ההסכמה ביננו הוביל בשלושים השנים האחרונות לוועידת מדריד, הסכמי אוסלו, הסכמי וואי, וועידת קמפ דיויד, התנתקות, הקפאה, הצעות להתכנסות ועוד. מנגד המשכנו לבנות, לצמוח, להקים יישובים, לגדל דור שני ואפילו שלישי במפעל ההתיישבות. עתה החברה הישראלית בשלה לאמץ לתוכה בהסכמה רחבה כל כך את מה שבנינו. ממשלת אחדות בה חברות הליכוד, העבודה וכחול לבן מבקשת להחיל ריבונות באפרת, בבית אל, בשילה, באלון מורה ועוד. רוב מוחלט בכנסת מוכן להצביע בעד. האם אנחנו יכולים להפנות עורף לאחדות בעם? לקונצנזוס שנוצר? האם שכחנו את הקריעה הגדולה כשנעקרה גוש קטיף? את הפחד ממלחמת אחים? גם לאחדות העם יש לנו אחריות, זוהי שעת מבחן לאומה ולהתיישבות. סקר של "דיירקט פולס" שפורסם שלשום מצא ש-71.5 אחוז מהעם בעד החלת הריבונות. האם יש לנו רשות לזנוח את הסיסמא "להתנחל בלבבות"?
לאחר שקיבלו האומות המאוחדות את הצעת החלוקה, פרסם הלח"י כי הוא "מברך על הכרת האו"ם בזכותו של העם העברי לעצמאות במולדתו, אך מגנה את חלוקת ארץ ישראל, שהיא פשע כלפי האמת ההיסטורית הגיאוגרפית והכלכלית של הארץ וגזל כלפי העם העברי. העם העברי לא הכיר ולא יכיר לעולם בביתור מולדתו". גם אני מברך על ההצעה האמריקנית להכיר בריבונות ביישוב היהודי הקיים, גם אני מברך על הקו המחבר שציין הנשיא טראמפ בין העם היהודי לארץ התנ"ך. אני כואב את ביתור מולדתנו. אבל אני מנהיג ציבור ואני צריך לומר מה אני יכול להבטיח לו, ואני מבקש להבטיח לו שלא יעקר מביתו, שלא יהיה נספח במדינת ישראל ולא יחיה תחת "צו אלוף". אני חלק מעם ישראל שיש בו עתה הסכמה רחבה כל כך, רגע של אחדות. אני חלק ממדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, מדינת ישראל צריכה את ארצות הברית לצידה, יש לה למדינה אתגרים גדולים כל כך. בפעם הראשונה השיח אינו על קווי 48, אינו על קווי 67, הוא לאבטח ולהבטיח לכל הפחות את הקיים. אני מבקש לעסוק בשאלה המרכזית מה מההתיישבות נוכל להבטיח לילדנו! שכחנו את התחינות למעלה אדומים תחילה? את הקריאה לריבונות בגוש עציון? את הניסיון להבטיח גושי התייבשות? מעניקים לנו כעת גם וגם וגם. אנחנו נוטים לפזול לכן או לא מדינה פלסטינית, נרצה או לא, הם כאן. חובה עלינו להסתכל על עצמנו, בהתיישבות ובהשיגה, בהתיישבות והחברה הישראלית, בהתיישבות וההכרה הבינלאומית. כשנסתכל כך נגלה איזה כברת דרך עשינו, ולמה עלינו לומר כן לתוכנית טראמפ ולהחלת הריבונות.
