על הנייר, הרבנות הראשית לישראל אמורה להיות האחות הדתית של מוסד הנשיאות: ייצוגית, מכובדת וא־פוליטית. זו לא תפיסה רומנטית של כותבת שורות אלה, אלא החלטה המעוגנת בחוק. בין מענה בענייני הלכה ובין מתן תעודות כשרות למסעדות ולמוסדות ציבור, חוק הרבנות הראשית משנת 1980 קובע כי מתפקידה לקרב את הציבור לערכי התורה והמצוות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חדש וגם ישן: קריאה לימים של כמעט שגרה
– "שאו ציונה" ו-"תוכי יוסי": הסיפורים מאחורי השירים
– האם מערכת החינוך תחזיר לנו את הקורונה?
ככה, כאילו אין הדתה בעולם, נדרשים הרבנים הראשיים לקרב רחוקים, לתת למדינת היהודים את הניחוח המתאים לשורשיה, ולהיות גורם ייצוגי שמדבר לכל גוני היהדות ומייצג אותה נאמנה ובסבלנות גם מול הדתות האחרות. אבל כל זה על הנייר בלבד. אם יש למי מאיתנו ביקורת על התבטאויות פוליטיות ואחרות היוצאות משכונת טלביה הירושלמית, הרי הן מחווירות לעומת החיצים הנורים לחלל העולם משכונת רוממה שבאותה העיר. שום אמירה שנשמעה ממשכן הנשיא לדורותיו, שנויה במחלוקת ככל שתהיה, לא משתווה לרקורד המרשים של יושבי אהליאב 5, הנושאים על גבם את מורשת היכל שלמה. זו לא רק הפוליטיזציה של בחירת הרבנים ולא האמירות המביכות היוצאות מהמוסד עטור הזקן, אלא מה שעומד מאחוריהן.
במוצאי השבת שעברה בחר הרב הראשי הספרדי יצחק יוסף לנצל את שיעורו השבועי כדי לתקוף את רבני הערים הסרוגים, השולחים את בני הנוער לישיבות תיכוניות, לא עלינו, במקום ל"ישיבות קדושות". במקרה שתהיתם, ישיבות קדושות הן אלה שנמנעות מכל מה שהסרוגים משלבים לצד שעות לימוד התורה הרבות שלהם: לימודי חול. וכה אמר הרב יוסף בהתייחסו לאדם המבקש מרב העיר עצה, לאיזו ישיבה לשלוח את בנו: "אם הרב הוא טוב – אז ישיבה קדושה, ודאי. אבל אם הרב הוא ככה, צ'לבלה, אז ישלח אותו לישיבה תיכונית שילמד השכלה, בגרות שיעשה, שטויות שיעשה. הרבה תלוי ברב… לכן צריך רבנים עם השקפות טובות. שישלחו את הציבור לישיבות קדושות".
אני לא יודעת מה זה בדיוק צ'לבלה, אני יודעת מה זה לא. זו לא מחמאה ולא הערכה גדולה לרצונו לגדל תלמידי חכמים יראי שמיים, שמתפרנסים בעצמם ואינם נזקקים לחסדי אחרים; למי שמפתח את העולם, הלכה לצד מעשה. אלה לא מילים של אחדות. זהו בוז לחינוך של אוכלוסייה שלמה, ובכלל זה לתלמידי החכמים שבה.
זו לא הפעם הראשונה שאנו נחשפים ללשונו החדה והמזלזלת של הרב רב־המעלה כלפי מי שאינו נמנה עם סביבתו הטבעית. כזכור, לפני חצי שנה בלבד, לאחר שהוזמן על ידי בנימין נתניהו לחוג התנ"ך המתקיים במעון ראש הממשלה, נשמעו מפי הראשון לציון דברים בוטים לא פחות. למרבה הצער, גם במקרה ההוא החליט הרב יוסף לנצל שיחה עם קהל חסידיו – במעמד סיום הש"ס המרכזי של מפלגת ש"ס ותנועת אל המעיין, לא פחות – כדי לספר על השעמום שחווה באותו שיעור תנ"ך, ולשתף את הבוז שחש כלפי מי שאינם דתיים, או מי שחובשים לראשם "כיפת בנט". כאז כן היום, הדברים עוררו תגובות רבות מצד רבנים ואנשי ציבור סרוגים, ובצדק.
האירוע הזה היה יכול להישאר בגדר קוריוז שולי או מרגיז לו היה מדובר ברב פרובוקטיבי מצוי. עברנו את אמיר חצרוני, נעבור גם את זה. אלא שהרב יוסף הוא נציג היהדות הלאומי שלנו. מי שיש לו השפעה רבה לא רק בנושאים כמו הפיקוח על ייבוא הבשר לארץ או פסקי הלכה מזדמנים, אלא בכוחו להכריע גם במינוי רבנים לתפקידי דיינים, רבני ערים ורושמי נישואין. הוא קובע מיהם המכובדים שהלא דתיים וחובשי כיפת בנט יפגשו בצמתים הרגישים ביותר בחייהם – בחיבור זוגי ובניתוק זוגי; בברית המילה ובלוויית המת.
לא רק שמגיע לנו יותר, למוסד הרבנות מגיע יותר. מחנכים אותנו מינקות לכבוד חכמים, שיהיה "מורא רבך כמורא שמיים"; אולם המימרה הזו ממסכת אבות תלויה בקשר בל יינתק בראשיתה: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך". כבודם של הרבנים תלוי בעבותות הדדיות; ביכולתם של הרבנים לכבד את הציבור.
שבעים פנים, ציצית אחת
אם להיות הוגנים, האליטיזם התורני אינו שונה מכל אליטיזם אינטלקטואלי אחר. על פי רוב, מלומדים בכל תחום נעים בין שני קצוות: אלה שמבקשים לשכנע את כל העולם שענף ההתמחות שלהם הוא מרתק במיוחד – ואלה שמתנשאים לומר שהוא מורכב ועמוק מדי ושמור אך ורק ליודעי ח"ן. הרוב נמצאים בין לבין: ששים לכל התעניינות בתחומם אך נוטים לחוסר סבלנות כשמלומד מתחיל פולש להם לפקולטה לענייני.
אלא שבכל הנוגע לתורה, הדברים פועלים קצת אחרת. אכן, התלמוד מלא באגדתות המתארות את המתח בין מי שמבקשים לפתוח את בתי המדרשות לקהל הרחב, או ללמד תורה בשוק, ובין מי שמעדיף לשמור את הידע הזה לאליטה מיוחסת; אך על פי רוב, פתיחת השערים מנצחת את הסגירות.
מעמד הר סיני הוכיח שהאפשרות הראשונה היא ההגיונית יותר, היהודית יותר. אלה לא רק שבעים הפנים של התורה, אלא עצם מסירת המסמך המכונן לעם שלם, ולא לאיש אחד בלבד. משה רבנו זכה בשליחות שאין דומה לה בתולדותינו, אבל הוא עדיין היה רק שליח של האל. את התורה הוא לא קיבל לעצמו, וחלקים ניכרים ממנה אינם ניתנים לקיום בלא מערך של כוהנים ועם קדוש; בלא כיבוש הארץ ובנייה משותפת של חיים חקלאיים ומסחריים; בלא ערבות הדדית.
משה רבנו ורבי עקיבא לא חבשו כיפת בנט וגם לא מגבעת, אבל הטלית שצאצאיהם מתעטפים בה בשעת תפילה זהה בכל העדות והמגזרים. והאחידות הזו היא תוצר של מצוות הציצית שאבותינו נדרשו ללבוש אותה, לראות אותה ולזכור דרכה את כל מצוות השם. ואולי היא נועדה להזכיר לנו שכמוה, כמו הפריט המוחצן הזה שבשולי כנף הבגד, כך גם כל התורה כולה ניתנה באחידות ומתוך אחדות המחנה.
ערב חג השבועות הזה, ראוי לרב הבכיר ביותר במערכת הלאומית לברך על ריבוי בתי המדרשות של חילונים ודתיים, גברים ונשים, צעירים וקשישים, שכל כך מרחיב את הלב. ראוי לו לברך על חוגי תנ"ך ותלמוד, מדרש ואגדה, הלכה ומעשה; על חגיגות הקציר ועל תחרויות עוגות גבינה, על כל מה שמביא לידי ביטוי את הרבדים השונים של החברה הישראלית, בכל דרך שיש בה מן השורשים היהודיים. חג שמח.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
