"משפטים פוליטיים" הם משפטים שבהם מערכת המשפט משמשת לצורכי החלשה או הרחקה של יריבים פוליטיים. ההיסטוריה יודעת דוגמאות רבות לתופעה, בהן משפטו של סוקרטס באתונה והוצאתו להורג ברעל, משפטו של ישו וצליבתו, משפטו של הרפורמטור יאן הוס והעלאתו למוקד, או משפטו של ההומניסט תומס מור ועריפת ראשו. אחד המשפטים הפוליטיים הבולטים בסוף המאה ה־19 הפך לזרז של התנועה הציונית: הרשעתו של הקצין הצרפתי היהודי אלפרד דרייפוס בבגידה, והגלייתו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עומד למשפט: נתניהו אינו נציג הימין או ישראל השנייה
– שר הביטחון גנץ סייר באוגדת עזה ולמד על הנפיצות בגזרה
– נתניהו הפריך את נבואות הזעם של השמאל
הניסיון לאפיין משפטים פוליטיים התעורר במאה ה־20 בעקבות השימוש הנרחב בהם במשטרים הטוטליטריים. עובדה מרתקת היא שגם שם ניסו לחסות תחת מראית עין של שלטון החוק כדי לחסל יריבים פוליטיים. כך למשל ידועים לשמצה משפטי הראווה במוסקבה בשנות ה־30, בתקופת הטיהור הגדול של סטאלין. המשפטים הללו זכו לגיבוי מצד אנשי שמאל סוציאליסטים וקומוניסטים רבים במערב; פומביות המשפט, שפע ה"עדויות" וה"ראיות", הפרוצדורה החוקית לכאורה והודאות הנאשמים, שכנעו אותם שמדובר במשפטי צדק.
כמובן, יש גם מי שהתפכחו מברית המועצות דווקא בשל אותה פארסה משפטית, שהיטיב לתאר נתן אלתרמן: "הנך עומד נדהם לנוכח שיאים חלומיים אלה של סילוף, לנוכח פאנטאסמאגוריה זו של משפט ושל משטר. כן, הכול בעצם על מקומו, השופטים, נציגי התביעה הכללית, הסנגורים, 'כולם בגלימותיהם הרשמיות', העדים, הקהל, הכול על מקומו, ואף על פי כן הכול יודעים כי כאן נערך משחק תחפושת שטני".
השאלה המהותית העולה כאן היא כיצד אפשר להבחין בין משפט סתם למשפט פוליטי. איך אפשר להרשיע את המשפט בכך שהוא לא רק סוטה מן הצדק, אלא סותר אותו כליל ומערער את יסודותיו המוסדיים?
האמת המצערת היא שברוב המקרים השופטת האמיתית של המשפט – לחסד או לשבט, לחוק או לשררה, לצדק או לעוול – היא ההיסטוריה. כמו במקרים המפורסמים שמניתי לעיל, ובעשרות מקרים דומים, משפט ההיסטוריה מערער על הדין, הופך את בית המשפט ממרשיע לנאשם ומוקיע אותו לדיראון עולם. משפט סוקרטס הפך לקטגוריה נגד אתונה, ישו הרשיע את הרומאים (ובעיני נוצרים רבים את היהודים), הוס ומור הפכו לקדושים, ומשפט דרייפוס הפך לשם נרדף למשפט פוליטי.
אבל ההיסטוריה, כבודה במקומה מונח, לא מועילה לנו בזמן אמת. האם ישנה דרך לזהות משפטים פוליטיים במהלך התרחשותם?
כדי לענות על שאלה זו, עלינו לאפיין את הרעיון של שלטון החוק. אחד ההוגים שתרמו באופן מכריע לעניין זה הוא אלברט ון דייסי, משפטן בריטי מאוקספורד, בספר שכתב על משפט חוקתי ב־1885. ב"שלטון החוק", אמר דייסי, "אנו מתכוונים, ראשית דבר, לכך שלא ניתן להעניש אדם או לפגוע באמצעים חוקיים בגופו או ברכושו, אלא בשל הפרה מובחנת של החוק, שבוססה באופן החוקי הרגיל בפני בית משפט רגיל של המדינה. במובן זה שלטון החוק מנוגד לכל שיטה של ממשל הנשענת על הפעלת כוח בידי בני אדם בעלי סמכות רחבה, שרירותית, והנתונה לשיקול דעתם".
שתי מסקנות מרכזיות עולות מהגדרה זו. ראשית, במדינת ישראל מתקיים ההפך הגמור משלטון חוק. המהפכה החוקתית והתעצמות מעמד המשפטנים שהתרחשה בעקבותיה הובילו להרחבה מתמשכת בסמכויות המשפטנים, והשימוש הלא מבוקר בעוצמתם הנרכשת הפך את החוק לעניין שרירותי, הנתון באופן מלא לשיקול דעתם, כשהם פטורים מכל חובת נימוק ועמידה בכללים מחייבים.
עליית מעמד המשפטנים וצבירת הכוח הייחודית שלהם היא עניין היסטורי חדש. הכלים האקדמיים והאינטלקטואליים של מדע המדינה טרם עיכלו אותו. התופעה הזאת מפירה את הכללים וההגדרות המקובלות, משום שכעת המשפטנים אינם פועלים בשירות כוח פוליטי, אלא הם עצמם הפכו לגילדה פוליטית. הם חלק מובחן בשלטון, ויש להם אינטרסים, מטרות, יומרות ואידאולוגיה לקדם. המצב החדש הזה חמור בהרבה מובנים מקודמיו, והוא דורש עדכון משטרי וחוקתי מובהק.
לזהות את העוול
במיוחד הדברים בולטים כאשר אנו דנים במשפטים פוליטיים, הנושאים רווחים פוטנציאליים למערכת המשפט עצמה. במידה מסוימת ביטא את התחושה הזאת אהוד אולמרט, שאמר על הרשעתו: "היה פה עוול והיה פה מרדף מטורף… כשהמערכת רוצה להדביק למישהו עבירה, כשהיא מתגייסת כל כולה, כל המערכות, החקירה, והתביעה, והפרקליטים ופרקליט המדינה, והמשנים שלו והסגנים שלו, וכולם יחד מתגייסים כדי להרשיע אותך במשהו – הם ירשיעו אותך".
גם אם אולמרט טועה בנוגע לאשמתו שלו, הוא צודק בעיקרון: לוּ יצויר שמתוך אינטרס עצמי שלה מערכת הצדק הופכת למערכת הרשעה, אין בפניה מעצור. יתר על כן, כאשר מדובר בנבחרי ציבור ובמשפטים בפרופיל ציבורי גבוה, המשפט הופך להימור גדול, מפני שזיכוי מחזק את הטענה שהתביעה הייתה פוליטית. כפי שכתב ניקולס האלאס על המשפט החוזר של דרייפוס, הברירה בפועל הייתה "הַרשיעו את דרייפוס או הַרשיעו את הצבא" – ושופטי בית הדין הצבאי אכן בחרו להרשיע שוב את הקצין היהודי, ובכך לזכות את בית המשפט.
כאשר מדובר בנבחרי ציבור ובמשפטים בפרופיל גבוה, המשפט הופך להימור גדול, מפני שזיכוי מחזק את הטענה שהתביעה הייתה פוליטית
הנקודה השנייה החשובה של דייסי היא ששלטון החוק דורש שהכול יתנהל באופן הרגיל, על פי הפרוצדורות ועל פי החוק. השעמום המונוטוני, הפדנטי, האדיש והעיוור של הצדק הוא ערובה לנוכחותו. בדיוק בכך נכשלים משפטים פוליטיים רבים, משום שהצרכים הפוליטיים דוחקים בדרך כלל יותר מאשר קצבן של טחנות הצדק. כאשר הלהט להרשיע גובר על הדבקות בשלטון החוק, הוא מותיר לא פעם חותם של חופזה, זירוז, עיגול פינות, שימוש בתקדימים, נימוקים כלליים וסובייקטיביים, הפרת זכויות, ועוד.
כך אפשר לפעמים לזהות את העוול גם כאשר הוא עוטה גלימת דין בהיכל הצדק. ז'ורז' קלמנסו, לימים ראש ממשלת צרפת, היה פעיל מרכזי במאבק לזיכוי דרייפוס. "הזעקה לצדק, הקול שנחנק בתוך כותלי בית הדין, יחרידו עוד מעט את מלוא העולם", כתב. "צרפת היא כעת ארץ ללא ביטחונות, לא לחירות האזרחים, לא לחייהם ולא לכבודם. כנופיה התגודדה עלינו, משמר פרטורי, צבא כמרים. הם החריבו את הצדק, את המשפט ואת החוק… בלעדי יסודות איתנים ברוח, בלעדי המלט המוסרי של צדק ומשפט, אין חברה יכולה להיות בת־קיימא".
אכן. משפטים פוליטיים מערערים את יסודותיה של חברה וחותרים תחת אמונותיה המוסריות והמשטריות הבסיסיות ביותר. דווקא בשל חשיבותו של הדין ומרכזיותו של הצדק, קריסתו של שלטון החוק היא לא פחות מאתגר קיומי. 
