שמעון בן שטח היה גדול תורה ישר כסרגל. הוא לא נשא פניו לאיש, גם לא לגיסו, המלך העריץ אלכסנדר ינאי. כאשר עבדו של ינאי הרג פעם מישהו, התעקש שמעון בן שטח להגיש כתב אישום נגד המלך, תוך שימוש מאולץ בסעיף חוק המשווה לכאורה בין עבדו של אדם לבהמתו. הוא גם התעקש, ממניעי הקפדה נוקדנית על כבוד מערכת המשפט, שהנאשם המלכותי יעמוד על רגליו בשעת הדיון בעניינו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יוצאים לדרך: מבול הצעות החוק כבר החל
– ביטול התיאום הביטחוני: הפלסטינים צריכים לדאוג יותר
– "המאבק שלנו בלייפר נתן קול לכל קורבן התעללות מינית"
ינאי, שציית עד אז בהכנעה יחסית לתהליך המשפטי, הבהיר כי יציית לפקודת העמידה רק אם שאר שופטי ההרכב יצטרפו אליה. הם היססו להצטרף מחשש לנקמתו, ומיד נענשו על כך בידי שמיים. "בא גבריאל וחבטן כולן בקרקע", סותמת הגמרא במסכת סנהדרין. מותר להניח שרק הנאשם הראשי זכה לשוב לביתו בשלום.
ועדת חקירה שקמה בעקבות המאורע הטראומטי המליצה שלא להגיש עוד כתבי אישום נגד מלכי ישראל ("באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו"). ההיגיון שמאחורי ההמלצה אמר שהנזק הסביבתי הכבד הכרוך בהפללת מנהיגי האומה אינו שווה את ההתעקשות על עקרון השוויון בפני החוק: אם המדינה תיהרס עקב התעקשות כזאת, ממילא לא תצמח לה תועלת ממערכת משפט חזקה. לובשי הגלימות השחורות יהיו קברניה.
ביום ראשון צפינו כולנו בהתנגשות החזיתית הראשונה בין שני הצדדים. אירועי צלאח א־דין היו כחושך בצהרי יום: זעם המפגינים בחוץ, משטמת רוב הפרשנים בפנים, המתקפה השוצפת של נתניהו על מנגנון הפללתו, וכמובן עצם ישיבתו של ראש ממשלת ישראל על ספסל הנאשמים. לא היה צורך בחוש היסטורי מפותח כדי להבין שמדובר במעמד הרה אסון. מי יודע לאן עוד יתגלגל.
מאידך, הייתה זו שעתם הגדולה של חסידי שיטת ייקוב הדין את ההר, השיטה שהורסת פה כמעט כל חלקה טובה. בגללה עברה עלינו מערכת בחירות כעורה של שבעה־עשר חודשים תמימים, וכמעט נקלענו למערכת בחירות נוספת בעיצומה של מגפת קורונה ומשבר כלכלי כבד. פרקליטות המדינה הפכה מנכס לאומי יקר ערך למוסד השלטוני השנוי ביותר במחלוקת. במקום לשייט במתינות על מימי הקונצנזוס, היא מחוללת גלי צונאמי שמאיימים על כולנו. איש את רעהו חיים בלעו.
"מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו", נכתב בראש כתב האישום שהונח בפני השופטים. לא נכון. מדינת ישראל לא נגד בנימין נתניהו. הפרקליטות נגדו, רוב התקשורת נגדו וכנראה כל מצביעי השמאל, אבל 58 מנדטים בעדו, ואלה מהווים את המחנה המגובש הגדול במדינה, שזה עתה הצליח להקים ממשלה נוספת בראשות נתניהו. ל־2.2 מיליוני מצביעיו אין כלים משפטיים לברר את אשמתו של נתניהו, רק לבית המשפט יש, אך היה מקום להתחשב בעמדתם נגד הפיכתו לנאשם. כשמחצית העם מתנגדת להגשת כתב האישום ומוחלת על חטאי השחיתות לכאורה של מנהיגה הנבחר, הפרקליטות מנועה מלקבוע שיש עניין לציבור בהעמדתו לדין. אין לו עניין. שלוש פעמים רצופות הבהירו מיליוני אזרחים בוגרים שאין להם עניין. חלקם משוכנע שנתניהו נרדף על לא עוול בכפו, וחלקם סבור שגם אם יש דברים בגו, מוטב לשפוט אותו רק אחרי שיפרוש מתפקידו ויהפוך לאחד האדם, כמקובל בצרפת, למשל.
אגב, גם אצלנו מקובל. נשיא המדינה חסין מהעמדה לדין כל עוד הוא מכהן כאזרח מספר אחת. אפשר להדיח אותו ברוב של 90 חברי כנסת, אבל רוב כזה לא היה בטווח השגה אפילו בפרשת משה קצב. הנשיא השמיני של ישראל נשפט רק עם תום כהונתו, והשמיים לא נפלו. טחנות הצדק טחנו אותו היטב. הן יכלו להמתין בסבלנות גם לנתניהו. כשהיועץ המשפטי לממשלה התעקש בכל זאת להעמיד אותו לאלתר לדין, הוא אמנם נעתר לצו מצפונו, אבל המיט עלינו את המראות הקשים ואת הקולות הצורמים שנצפו ושנשמעו השבוע בירושלים. עמידתו העיקשת על משמר חוסנה של מערכת התביעה הכללית, כמו עמידתו של שמעון בן שטח בתיק ינאי, החלישה את המערכת יותר מכל הסתערות עוינת עליה. משבר האמון העמוק ביותר בה התגלגל לפתחנו, והוא מאיים לסחוף עכשיו גם את בתי המשפט.
נאום ארוך נשא השבוע ראש הממשלה בפתח אולם משפטו, תוך הקפדה שלא להכליל בו אפילו משפט אחד בנוסח "יש לי אמון בבית המשפט". אפשר להבין למה. שניים מתוך שלושת השופטים הם יוצאי הפרקליטות (רבקה פרידמן־פלדמן ועודד שחם) וההנחה היא שהם נושאים את הגנטיקה הקטגוריאלית שלה; מן הסתם גם את נטייתה הנמהרת לפשפש בזכוכית מגדלת ביחסי פוליטיקאים־תקשורת, ואת אופייה האימפריאלי של מערכת המשפט בכללה.
יש שופטים בירושלים, משננים לנו שוב ושוב סנגורי המערכת, ושוכחים שאין בה שופטים בלבד. יש גם אינספור אזרחים זועמים על רודנות בג"ץ, על המעורבות היועמ"שית העצומה בניהול המדינה ועל טהרנות הפרקליטות. נתניהו תיעל השבוע את הזעם הזה לצרכיו האישיים, אך לא יצר אותו יש מאין. הרי כמעט לא חולף פה שבוע בלי התערבות משפטית בוטה בענייני הרשות המבצעת, או תעלול יועמש"י דומה. התסכול הימני גואה עד לנקודת רתיחה, וכדרכו של תסכול הוא עלול להתפרץ גם במקומות שההיגיון והצדק אינם עומדים בהכרח לצדו של הימין.
ספק רב אם דווקא שופטי נתניהו יתאזרו ענווה וישפכו מים על התבערה. אם בכל זאת יזכו את נתניהו, ימיטו על עצמם את חרונו הנורא של השמאל, שכבר לפני שלוש שנים הפך את משפט נתניהו למשפט שדה. אם ירשיעו, יעמיקו את השבר עם הימין. נתניהו, כך התברר השבוע, לא יקבל עליו בהכנעה את הכרעת הדין, וכבר לא קשה לדמיין את תגובת אוהדיו ואת התגובות שכנגד. המלאך גבריאל עלול לחבוט אותם אלה באלה, לחבוט בכולנו.
yoman@makorrishon.co.il
