רות, גיבורת המגילה שאנו קוראים בחג השבועות, מתחילה כדמות נדכאת וענייה, הופכת בסופה לאימה של מלכות שמזרעה יוצא דוד המלך. אבל הדרך לשם עוברת במעשים קטנים. לאורך כל המגילה שזור החסד הדק, השקוף כמעט. רות שלא שוכחת את חמותה ולא משליכה אותה לעת זקנה, בעז שמצווה על הקוצרים שלא להתעמר ב'חדשה', ב'זרה' – השקופה ביותר, הפגיעה ביותר. ואולי יותר מכול – את החסד הזה מגלמת סצנת המלקטים בשדה. מצוות לקט, שכחה ופאה הן חסדים קטנים שאלו שיש להם עושים עם אלו שאין להם. בתוך צהלות הקציר והיש הגדול שנפרס, התורה מבקשת לצוות על כל אלו שהיש מצוי בכיסיהם שלא לשכוח להביט בעניים, בשקופים, באנשים שנשכחים בדרך כלל בקרן זווית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "המאבק שלנו בלייפר נתן קול לכל קורבן התעללות מינית"
– רשת הטלוויזיה הסעודית שגיבוריה היהודים מחוללים סערה
– ראש העיר הווירטואלי של ירושלים
בפעם הקודמת שהגעתי לחלל העגול בכיכר אתרים בתל־אביב, היה שם חשוך ואפלולי. גם פיזית וגם בנשמה. הביקור היה במסגרת כתבה לעיתון על זנות וניצול נשים. היום מואר החלל באור שמש טבעי ורוח פרצים חודרת מבעד לדלת המרפסת. יזמים חברתיים פזורים בו, ישובים עם לפטופים לצד שולחנות קטנים. מה שהיה בעבר מועדון 'הפוסיקט', הפך מאז לבית של פעילויות חברתיות וקהילתיות.
רק היום, בסיור אודיו שנערך עם "מלווה צמודה", קולה של אישה שעבדה בעבר במקום ומנחה אותי כיצד להגיע לאחורי הבמה, לחדר האיפור, לחדר ה-VIP, ולתחתית המבנה, לא אלו שאורות בוהקים ופליקרים מאפיינים אותו – אני בעצם מבינה שבביקור הקודם רק גירדתי את קצה ההבנה.
סיוע למסייעים
לאחר שהמבנה נרכש בשנת 2018 על ידי קרן JTLV, שמנוהלת בידי עמיר בירם, לא חודש החוזה עם הפוסיקט (הפסד של כמיליון שקל לשנה למשך כארבע שנים). בעתיד אמור המבנה להיהרס ובמקום עתידים לצמוח שלושה בניינים רבי־קומות. עד שזה יקרה (עניינים משפטיים והתנגדות התושבים), המבנה נתרם למען הקהילה. אל קרן JTLV חברו היזמים החברתיים יקיר שגב ואייל בירם, שעומדים בראש התחדשות המבנה, ובניצוחם הוא הפך לבית למיזמים קהילתיים וחברתיים – מאירוח של מכינות קדם־צבאיות, דרך סדנאות הגנה עצמית לנשים, עד לחנות בגדים חברתית ומטבח שמכשיר מחוסרי עבודה להיות טבחים.
מבנה המועדון נתרם למען הקהילה, והוא הפך לבית למיזמים קהילתיים וחברתיים – מאירוח של מכינות קדם־צבאיות, דרך סדנאות הגנה עצמית לנשים ועד לחנות בגדים חברתית
"הייתה תחושת ניצחון כשהמועדון נסגר", מתארת איילת מרידור, מנהלת המרחב החברתי במקום. "יש פה סיפור כמעט הוליוודי – לא רק שהוא נסגר אלא נאמרה כאן אמירה חברתית. זו לא הייתה העירייה או המדינה, אלא בן אדם שאמר 'יש לי יכולת להפסיק את זה, אני מפסיק את זה'. בהתחלה היו הרבה שאלות. מה התפקיד של המקום הזה? מה המקום של העצמת נשים וסיוע לנשים – במנעד רחב אבל גם ספציפית לנשים שעוסקות בזנות וחשפנות. עברנו תהליך סביב הבנת היכולות של המקום הזה. אנחנו מציעים סיוע לאנשים שעבדו פה ונפגעו מהסגירה, אנחנו מפנים לארגונים שמסייעים לשורדות זנות, ומנסים לבנות חבילה של שיקום תעסוקתי, אבל הבנו שזה לא מקום שיכול לסייע פיזית לנשים האלו. לא מחזירים נפגעת למקום שנפגעה בו. זו אמירה שיצאה מארגוני נשים ולכן המקום בצורתו הנוכחית פחות מתאים לנשים האלה.
"התרחשה כאן סוגיה חברתית שקופה וכואבת בווליום מאוד גבוה בטבורה של העיר, והרבה מאוד זמן הנחנו לזה לקרות. אני באופן אישי, אישה שעסוקה בסוגיות חברתיות, זוכרת את עצמי מנסה לחלוף כמה שיותר מהר כשעברתי במקום הזה, מהר מהר לים עם הילדים. האינסטינקט היה לא לעצור. אנחנו רואים בעשייה שלנו היום משימה: לא לעבור הלאה כשלידינו מונחות סוגיות שקופות. פה הייתה אחת, אבל יש עוד כאלו. יש לנו מחויבות להיות אקטיביים, לא לעצום עיניים. ראית סוגיה קשה? בוא תחשוב מה אתה יכול לעשות כדי לעשות קצת יותר טוב. איך את יכולה להועיל למצב שנחשפת אליו. זה מה שהמקום הזה יכול ללמד אותנו".
איילת מרידור: "זו סוגיה חברתית שקופה וכואבת בווליום מאוד גבוה בטבורה של העיר, אני באופן אישי, אישה שעסוקה בסוגיות חברתיות, זוכרת את עצמי מנסה לחלוף כמה שיותר מהר כשעברתי במקום הזה. יש לנו מחויבות לא לעצום עיניים"
במקום פעולות כיום 150 עמותות, בעצימות שונה. יש המשתמשות במקום לאירועים נקודתיים, כנסים וסדנאות, ויש עסקים חברתיים שפועלים מכאן יום יום ושזו נקודת העוגן שלהם.
הקורונה ששיתקה את העולם פגעה אנושות בעולם העמותות חברתיות. מצד אחד הצורך בעמותות גדל כי החוליה החלשה – קרי החלשים ביותר – נהיו חלשים עוד יותר. מצד שני המדינה קפאה, התורמים צעדו צעד לאחור והרבה עמותות מצאו את עצמן במצב של חוסר יכולת לפעול וצמצום כוח אדם. עמותות שעיקר ההכנסות שלהן הגיע מסדנאות בבתי ספר – התקשו להחזיק את עצמן, בשעה שהצורך שעליו באו לענות לא נעלם מהעולם; הוא אולי הושהה, אולי השתנה הטיפול שיש ליישם, והחשש מפני קריסה מאיים ומוחשי מאוד. צריך גם לציין שהמגזר הרביעי (עסקים חברתיים) הוא כ־15 אחוז משוק העבודה בישראל, גם אם אלו אנשים שמה שמניע אותם בחיים הוא לעשות טוב, גם הם צריכים להביא לחם הביתה.
בעקבות נזקי הקורונה, העמותה שמפעילה את המקום מנסה להציע לעמותות ולעסקים החברתיים קרש הצלה: תוכנית לליווי וייעוץ בעזרת חברות הייעוץ המובילות בעולם, כמו מקינזי ו־PWC ועוד, שמלווות חברות מכל תחומי התעשייה, וכן מעולמות הסטארט־אפ. "היועצים של מקינזי מציעים לנו בין שלוש לחמש שעות שבועיות, שבהן הם הופכים ליד ימינו של מנכ"ל העמותה", מסביר יקיר שגב, יו"ר העמותה 'כל אחד ממקומו' שפועלת בכיכר אתרים. "המנכ"ל פורס את המטרות והקשיים של הארגון ומנסה לחשוב עם היועץ מה צריך לעשות כדי לצאת מהמשבר, בתקווה לצאת אפילו מחוזקים יותר".
זכות בחירה
תראו, בגילי המופלג עדיין נראה לי מוזר שכסף מנהל את העולם. שבאמת בלי קמח אין תורה, או עשייה חברתית או יצירה. שכמה שאנחנו רוצים ליצור או לעשות טוב, אי־אפשר בלי הרגליים של עולם החומר. בכל אופן, נראה לי שזה לא הולך להשתנות בקרוב. בביקור במקום חשבתי על זה שכסף קנה את גופן של הנשים, וראו זה פלא, פתאום כסף קונה דברים אחרים, כמו שיקום של נשים שורדות זנות, וכמו תמיכה בארגונים חברתיים ויצירת מעטפת שעוזרת להם להצליח להתקיים. כלומר כסף הוא לא באמת באמת העניין. כסף הוא דבר נפלא, באמת, הייתי רוצה יותר ממנו, אבל תמיד קודם לו משהו, פנימי יותר. ועל המשהו הזה, אנחנו שולטים. שם יש לנו בחירה (כמעט) תמיד. קולה של אותה שורדת זנות ליווה אותי במהלך הסיור, מהדהד באוזניי. "היום אני מנסה לבחור אחרת".
אנחנו, כולנו, יכולים לבחור שלא להחיש את הצעדים כשעוברים ליד סוגיות כואבות כמו שכיכר אתרים הייתה שנים רבות. אנחנו הרי מצווים על לקט, שכחה ופאה. אנחנו יכולים לבחור לראות.
