האסטרטגיה החדשה של נתניהו מבוססת על הטמעת נרטיב־על. אפוס היסטורי. דרמה גדולה מהחיים. עד היום הסיפור הזה טופטף לציבור במיקור חוץ: פה ציוץ של הבן יאיר על מזימות האילומינטי והבונים החופשיים, שם ריאיון של השר אמסלם על 'מנדלבליט העבריין'. לא עוד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– משפט נתניהו: התקשורת מתעלמת מרמיסת זכויותיה
– עוד לא מאוחר לעצור את הטירוף של משפט נתניהו
– סודוקו המינויים של נתניהו יגבה מחיר ציבורי כבד
ביום ראשון שעבר הורם המסך והקול נשמע מפי הגבורה עצמה בבית המשפט בצלאח א־דין. אני ביבי ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח. נתניהו תיאר מאבק טיטאנים המתנהל בין שני מחנות. במחנה הרעים נמצאים המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט, התקשורת, להלן "השמאל", שכל הווייתו היא "רק לא ביבי". מנגד, בצד הטובים, נמצאים "אזרחי ישראל", להלן "מחנה הימין", להלן "רק ביבי".
נתניהו דיבר בלהט, בתשוקה, בשכנוע פנימי עמוק. הוא חווה זהות מוחלטת בינו ובין "העם". מבחינתו הוא מייצג את האומה כולה, גילום אנושי של כנסת ישראל. דמותו הארצית כבר מזמן איננה של בשר ודם המועד להידרדר ל"נשיא כי יחטא" ולהידרש לקרבן חטאת. הסימביוזה המוחלטת בינו ובין "העם" איננה מאפשרת הפרדה בין מצבו הפרטי למצב האומה. מי שמרים יד על נתניהו מרים יד בקודשי ישראל, מצטרף לאלו שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו. מסקנתו מתבקשת: הצר והאויב הן מערכות שלטון החוק בישראל, הנגועות בשחיתות מכף רגל ועד ראש.
מי שנאום נתניהו הזכיר לו תיאוריות קונספירציה גלובליות, מהסוג הנפוץ בבלוגים נידחים או בהרצאות של רבנים דלוקי עיניים המסתובבות ביוטיוב, איננו מתבלבל. אם נקבל את גרסתו, קצרה הדרך למסקנה שאחווה שמאלנית אכזרית השתלטה על מדינת היהודים כתמנון רב־זרועות. באחד משלטי המפגינים, אגב, זו בדיוק הייתה התמונה: מנדלבליט כתמנון. פסיכולוגים מוזמנים לבדוק את הערכים ב־DSM העוסקים באינפלציה נפשית ובהתנפחות של האגו עד לאובדן גבולות של העצמי. אבל אנשי ציבור בכלל וממחנה הימין בפרט, צריכים לשאול את עצמם שאלה ערכית־פוליטית: מהם המחירים של האסטרטגיה הזו. מה מאבד הימין במשחק סכום אפס של הכול או כלום, שבו ראש המחנה מהמר על כל הקופה. המחיר הוא קריסת הממלכתיות.
הפרקליטות ובג"ץ צריכים לעבור תיקון עומק יסודי. אבל אין אפשרות להוביל תהליכים של תיקון והבראה כאשר ראש הממשלה עולה על המוסדות עם 9־D
אהרן ברק אמר פעם ש"דמוקרטיה צריכה להילחם עם יד אחת קשורה לאחור". ההקשר שבו נאמרו הדברים – נוהל שכן שנפסל בבג"ץ – היה מקומם. אבל הזעם של הימין לא היה על עצם הרעיון, אלא על היישום שלו בסיטואציה ספציפית שבה לא הייתה סיבה להגביל את הכוח. שהלא מבחינה טקטית אפשר לפתור את הבעיה הפלסטינית באמצעות טרנספר המוני או הפצצות שטיח על עזה. אבל למהלך כזה יש תג מחיר מוסרי ואסטרטגי כבד, פנימי וחיצוני: הוא יקרע את החברה הישראלית מבפנים, ויוציא את מדינת ישראל ממשפחת העמים מבחוץ. גם אנשי ימין מובהקים מבינים שאי־אפשר להפעיל את כל הכוח כדי להכניע את הטרור, הוויכוח הוא על המינונים.
ממלכתיות פירושה חשיבה במושגים של ממלכה, וממלכה מודרנית כוללת מנגנונים שנועדו לרסן את הכוח, כמו הפרדת רשויות. ראש ממשלה חייב להיות ממלכתי. גם אם הוא נבחר על ידי מחנה אחד, אחריותו משתרעת על פני כל הממלכה, ומחובתו לדאוג לקיומם ולשגשוגם של כל המוסדות המדינתיים. הוא נדרש לשקלל תמונה רחבה יותר ממצוקתו הפרטית. זכותו וחובתו להיאבק על חפותו, אבל הוא לא יכול להפעיל את כל הכוח. אסור לו לשרוף את המועדון, גם אם המשמעות היא להילחם ביד קשורה לאחור.
נתניהו התכחש בשבוע שעבר לחובתו הממלכתית. ברגע שחדל מלהסתפק בניהול הרוטוויילרים התקשורתיים שלו מאחורי הקלעים, והעלה את תיאוריית הקונספירציה אל מול המצלמות בעצמו, נפל דבר בישראל. ראש הממשלה החליט לנצח את המערכת בכל מחיר, גם במחיר ריסוק הממלכתיות. התמונה אמרה הכול: ראש הממשלה נואם, מאחוריו ניצבים השר הממונה על קציני המשטרה האמורים להעיד במשפט, והשר הממונה על פקידי רשויות המס האמורים להעיד במשפט. המסר ברור: העם, כלומר אנחנו, לא ייתן למשפט הזה להתנהל כסדרו. מוראה של מלכות יתפורר, גם אם המחיר הוא 'איש את רעהו חיים בלעו'.
האירוע הזה מרסק את מערכת המשפט. האירוע הזה מרסק גם את הימין. הפרקליטות ובג"ץ צריכים לעבור תיקון עומק יסודי, הכשלים שם עמוקים. אבל אין שום אפשרות להוביל תהליכים של תיקון והבראה כאשר ראש הממשלה עולה על המוסדות עם 9־D. הלקח למדינת ישראל חייב להיות כפול: אימוץ החוק הצרפתי הקובע הקפאת הליכים נגד ראש ממשלה מכהן, ואיזון בהגבלת כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות. כוח ממושך מדי משחית את ראש הממשלה, ניהול משפט נגד ראש ממשלה מכהן משחית את המדינה.
