ומותר האדם מן הקוף. והקוף הוא בעל חיים לא טיפש בכלל, אבל עדיין, עוד לא מצינו אירועי שירה של קופים צעירים שמספרים על הפצע של חייהם. גם לא הופעות ענק באמפי-שוני עם ראשים חומים ועיניים נוצצות או השקת כוסות יין אלגנטיות בזרועות שעירות בגלריות מתוחכמות.
החל מהיום (ד') נפתחים לישיבה בתי הקפה, המסעדות, הברים והמועדונים והחל מ־31 במאי יותרו התקהלויות של עד מאה איש, ייפתחו בריכות השחייה, ויותרו חוגים לילדים, חינוך בלתי פורמלי ופעילויות של תנועות הנוער. החל מ־14 ביוני צפויה להתחדש באופן חלקי התעופה האזרחית וייפתחו בתי הקולנוע, אולמות האירועים והתיאטראות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדעי הדשא: משרד החינוך ירחיב את לימודי החקלאות
– צה"ל גילה שנועה קירל מגויסת רק ליח"צ עצמי
– "המאבק שלנו בלייפר נתן קול לכל קורבן התעללות מינית"
אבל אף על פי שההנחיות מבשרות את קול התור שנשמע בארצנו, מנהלי מוסדות התרבות, בעלי המסעדות והאמנים מודאגים. וגם האנשים. רגע אחד אסור לצאת ורגע שני בואו נתקהל בכיף שלנו. הכול מרגיש קצת שרירותי מדי. האם הקהל אכן ישוב להתנהל כמו בעבר, יחזור לבלות ולהוציא כסף על בילויים ו"מותרות"?
ופה בדיוק אני מגיעה לכשל: מותר האדם? או מותרה? אני יודעת לומר שחיי היו פחות טובים ללא ספרות יפה ומוזיקה טובה, ללא אמנות, זו שמנסה לחלץ משמעות מהיומיום, ולפעמים, לא תמיד, מצליחה בזה לא רע. ועדיין, האם היינו יכולים לחיות בלי תרבות פנאי? כנראה שכן. שני בנים מתרוצצים בקרבי: אמנות או נמות? אמנות או נשרוד גם בלעדיה?
תרבות עגבניות
יש מין אקסיומות כאלו שנאמרות כלאחר יד על אמנות כמזון לנשמה. אבל אתם יודעים מה? האמת שהנשמה יכולה לחיות גם בלי אוכל. הגוף שלנו לא.
אולי בגלל זה מחאת האמנים נשמעת מתפנקת, וכך גם דרישת מוסדות תרבות שיפצו אותם כדי שיוכלו להתניע את הפעילות, או הצעות של אמנים שהמדינה תסבסד מופעים כדי להבטיח שגם אם הקהל עוד לא ישוב בהמוניו, הם יוכלו להתחיל לעמוד על הרגליים – אני יכולה להבין אותם, וגם לכאוב את כאבם האמיתי – על הפרנסה ועל המשמעות שניטלה מחייהם – זהו יצר הישרדות (שמלווה בפאתוס קל) והוא מובן אבל מה האמנים, היוצרים ומוסדות התרבות עדיפים ומותרים על האדם בשוק שמוכר עגבניות ב4.90? על העצמאי שהרים עסק וקורס תחת מעמסת הקורונה? "אסור להשאיר את הבמה ריקה" היה סלוגן של מחאת האמנים – אבל כשכל העולם עסוק בהישרדות, אין איך לומר זאת יפה, הבמה תישאר ריקה.
אמנות מלווה את האנושות משחר האנושות. תחילתה בחשיבה מופשטת וביצירת שפה וסימבולים, ובעקבותיה הגיעו האמנות החזותית, המוזיקה, הריקודים והטקסים והפולחנים הדתיים. הפיכת כלי תועלתני כמו סכין או גרזן לחפץ שיש לו גם אלמנט אסתטי הוא חלק מההתפתחות האבולוציונית של האנושות. זה חלק ממה שאמנות עושה: מניעה אותנו קדימה, וזה באמת דבר נפלא.
אבל כל הדברים האלו קרו עוד הרבה לפני שהיו לאומים ומדינות וקרנות קולנוע ותקציבים ממשלתיים ופרסים ומלגות. הם קרו מתוך דחף פנימי, לעיתים לא מנומק שאף נוגד את ההיגיון. למה לא מספיקה לאדם רק התועלתנות והוא מבקש אחר היופי והאסתטי? למה לא רק על הלחם לבדו יחיה האדם? למה לא רק על ההישרדות? אין לי תשובות מנומקות לזה רק ידיעה עמוקה ופנימית שזה לא מספיק לנו. אבל מפה ועד לכעס והטרוניה על אמא מדינה, מפה ועד דרישת נציגי התרבות והאמנות לחזור מתחת לסינר של אמא אדמה – יש מרחק רב.
תהיו גיא לואל
תקופת פוסט-קורונה היא תקופה קשה מבחינה כלכלית כמעט לכל אדם מהשורה, וגם לכותבת שורות אלו. אם אתם רוצים וחייבים ומוכרחים תעשו אמנות, זה עניין שלכם, אבל אם אין לכם כרגע איך להתפרנס מזה האשם לא מונח על כתפי המדינה. המדינה יכולה לנסות להקל, אבל היא לא חייבת שום דבר לאף אמן או לאף בעלי אולמות אירועים (גם הם שמעתי עושים עכשיו מחאות). היא חייבת כרגע להמשיך לוודא שלא נחטוף פה גל שני.
קשה לך בתור מוזיקאי? תלמד ילדים פסנתר, תנגן בחתונות. תלך לעבוד בירקנייה – תהיה גיא לואל. שמעתם עליו? לואל הוא אחד השחקנים העסוקים בישראל בעל רזומה רציני בעולם התרבות בישראל – מסדרות טלוויזיה מצליחות כמו "פולישוק", "השוטר הטוב", "אלישע", וסרטי קולנוע כמו "חוכמה הבייגלה", "זרים" והצגות תיאטרון רבות ב"הבימה", בית ליסין ותיאטרון הקאמרי. ולואל הלך לעבוד בירקנייה.
חברי אנשי התרבות והתוכן, אנחנו לא גדלים מהקיום, אנחנו לא אידיליה של אפלטון, אנחנו אנשים שצריכים לאכול. אחרי שנאכל אפשר גם שנכתוב שירים. מי יודע?
את כל זה אני כותבת בתקווה שההקלות הקרובות בהנחיות יקלו ולו בקצת את הלחץ הכלכלי על אנשי התרבות, ויחד עם זאת אני מציעה בלבביות: אל תשימו את יהבכם לא על אמא מדינה ולא על הקורונה, שמי יודע, אולי תחזור לבקר בחורף הקרוב.
