מאז המאבק הקשה בין הליכוד לימינה במשא ומתן הקואליציוני (שלא באמת התקיים), והשארתה של ימינה מחוץ לקואליציה, ניכרת בקרב לא מעט מתומכי נתניהו מגמה מסוימת. הם לא מסתפקים בהרעפת שבחים וגילויי תמיכה באמיר אוחנה על תקופתו הקצרה כשר המשפטים. הם עושים זאת תוך כדי חיפושים דקדקניים אחר מה שנדמה בעיניהם כטעויות כביכול של איילת שקד. בגרסה הקיצונית, יש שמרחיקים לכת עד כדי הטענה שהיא בכלל נכשלה עד כדי הכשלתו של אוחנה בתפקידו קצר הימים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תוכנית טראמפ: הסכנות, ההזדמנויות ותמונת המצב
– "המאבק שלנו בלייפר נתן קול לכל קורבן התעללות מינית"
– פלנטה אחרת: הכלכלה מתרסקת והבורסות עולות
תוך כדי המאמצים והניסיונות לגמד את עשייתה של איילת שקד, נשכחו מהמבקרים כמה וכמה דברים. בעיקר הדברים שאינם מסתדרים עם הסיפור המומצא החדש על הליכודניקים הלוחמים כביכול לשינוי מערכת המשפט לעומת איילת שקד.
נוח להם להתעלם מכך שב-2013 זכתה ציפי לבני להיות הראשונה לחתום על הסכם קואליציוני עם נתניהו תוך קבלת – לא תאמינו – משרד המשפטים. מה למחנה הלאומי ולמשפטים? הם מתעלמים גם מכל סרטוני נתניהו בעבר, שבהם הוא מתגאה על עמידתו מכל משמר על הגנת בית המשפט.
סיפור העל האמיתי הוא שנתניהו לא רק שלא התעניין בסוגיה המשפטית, שהפכה חשובה בעיניו רק עכשיו, אלא דאג שבמשרד המשפטים יהיו מי שלא יתנו לשום שינוי לעבור. ובתקופת לבני אכן מונו השופטת ברון והשופט מזוז לבית המשפט העליון. כבר אז אנשי הליכוד לא עשו כלום למרות בקשות והפצרות של איילת שקד וחבריה למנוע מינויים מהסוג הזה.
כל מי שהיה אי פעם בתפקיד פיקודי או ניהולי ברמה כלשהי, לאורך מספיק זמן, יודע היטב שכמעט ואין עשייה שחפה מטעויות כאלו ואחרות, מהגדרת מטרות לא מושלמת, ממתן דגשים פחות חשובים וכיוצא באלה. אולם בסופם של דברים, במבט על, הצלחה או כישלון לא נמדדים באמצעות דקדקנות כזו או אחרת. הם נמדדים בתשובה לשאלה הגדולה מה היה המצב בכללותו בתחילת הדרך ומה היה בסופה.
היה ניתן בקלות רבה להציג כאן רשימה ארוכה של הישגים ושינויים, מהם חסרי תקדים, שנעשו בתקופתה של איילת שקד, אולם היריעה קצרה מדי. דוגמה לכך היא מינוי ארבעה שופטים שמרניים מתוך שישה לבית המשפט העליון, ולצדם מאות שופטים בדרגים האחרים, כולל קאדים דרוזים ועוד.
לעומת הדברים שמושכים את העין הציבורית דוגמת מינוי שופטים, יש דברים שנעשים בעבודה מאומצת ולא זוכים לכותרות. דוגמה לכך היא שינוי כל האווירה בכל הנוגע לתשובות המדינה בנושא ההתיישבות. הביקורת של המערכת הפוליטית, זו האחראית על המדיניות, על תשובות אלה, גברה לאין שיעור לאחר שנים שבפרקליטות עשו כמעט מה שרצו. ומיו"ש לנגב: עשרות שנים פחדו לגעת ברישום עשרות אלפי דונם בנגב המערבי על שם המדינה. אצל שקד זה קרה. לא בהצהרות. בפועל.
יש דברים שבציבור הרחב עוברים מתחת לרדאר אבל השפעתם עצומה. קחו לדוגמה את העברת הסמכויות לדון בתביעות של קרקע פרטית של פלסטינים ביו"ש, מבית המשפט העליון למחוזי בירושלים. בציבור לא מודעים לכך שמהלך זה הציב אתגר עצום למגוון ארגוני "זכויות" שהמכנה המשותף שלהם הוא התמקדותם באינתיפאדה משפטית נגד ההתיישבות. הארגונים עצמם מודים שהמהלך הזה מאתגר אותם בצורה לא פשוטה.
אולם מעל לכול, לאחר שנים של חידלון מתמשך של המחנה הלאומי בתחום מערכת המשפט, שקד שינתה את התודעה הציבורית, במובן העמוק של המונח. עד מינויה, כפי שכבר הדגמנו, אף אחד לא נגע בנושא הזה בפועל, מלבד פה ושם הצהרות של בודדים מבין אנשי הליכוד. זה אותו ליכוד שחלק מאנשיו מנסים עתה להאדיר את אוחנה תוך כדי גימוד והקטנה של שקד.
בסופם של דברים, מטבען של עובדות לנצח. הציבור לא טיפש. אף סיסמה, אפילו היא של תומכי הליכוד ונתניהו, לא תצליח לנתק בין השינויים החיוביים הרבים שנעשו בפועל, ובעיקר שינוי המודעות הציבורית בצורך בשינוי, לבין ארבע שנים מוצלחות של שרת המשפט לשעתיד איילת שקד.
