מהומות בארה"ב בעקבות מותו המזעזע של אדם שחור בידי שוטרים לבנים מכות גלים. בישראל מסקרים את האירוע והמהומות האלימות שבאו בעקבותיו בקבלה מלאה של הנרטיב שמפרסם השמאל האמריקני. זה מה שהייתם צריכים לשמוע, אך ספק אם תשמעו, מ"כתבנו בארה"ב" בכל הנוגע ליחסי משטרה-אוכלוסייה שחורה לאור האירועים האחרונים:
ראשית, בארה"ב נרצחים מידי שנה אלפים של שחורים בידי שחורים אחרים. בין השנים 1976 ל-2005, מציין בארי לאטצר, מחבר הספר "עלייתו ונפילתו של הפשע האלים באמריקה", 94 אחוזים מכלל הקורבנות השחורים נרצחו על ידי אפריקנים-אמריקנים אחרים. מספר השחורים שנרצחים מידי שנה על ידי שוטרים לבנים, לעומת זאת, הוא בגדר טיפה בים. עובדתית, האיום הגדול ביותר על חייהם של אפריקנים-אמריקנים הוא לא המשטרה, כי אם שחורים אחרים שפונים לאלימות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עם רומנטיקה חקלאית ציונית לא הולכים למכולת
– פרופ' יובל אלבשן: "צריך חוק צרפתי, קשה לראות ראש ממשלה בבית משפט"
– פתיחת משפט נתניהו: מטען הנפץ החברתי הונח
שנית, לא רק ששוטרים לבנים אינם מהווים את האיום המרכזי על חייהם של אפריקנים-אמריקנים. פרדוקסלי ככל שהדבר ישמע, קשה לחשוב על ארגון אחד שמגשים בפועלו בצורה מלאה יותר את המימרה "חייהם של שחורים נחשבים גם הם" (Black Lives Matter) מאשר המשטרה. אלמלא פועלה הנמרץ של זו משנות התשעים והילך בהורדת שיעור והיקף הפשיעה, חייהם של אלפים רבים של שחורים חפים מפשע היו אובדים עקב אלימות. כדי לקבל מושג על ההצלחה המשטרתית בארה"ב די לציין כי בעוד בשנת 1990 התרחשו בניו יורק לבדה למעלה מ-2,000 מקרי רצח, בשנת 2015 מספר מקרי הרצח היה נמוך ביותר מחצי. ברחבי ארה"ב כולה, שיעור הפשע ירד בכ-40 אחוז בקירוב מאז שנות התשעים, כאמור, הודות לפעילות הנמרצת של המשטרה.
שוטרים אמריקנים, כמו שוטרים בכל מקום בעולם, עושים כמובן טעויות מחרידות, ביניהן כאלו שמפרות את זכויותיהם של חשודים וכאלה שלעיתים אף גובות את חייהם. לא צריך ולא ניתן להצדיק זוועות שכאלו. לא צריך גם להתכחש לכך שישנם שוטרים גזענים, אם כי חשוב לציין כי הגזענות באמריקה נמצאת בירידה עקבית. אך יש לזכור כי המקרים הללו הם בגדר היוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל. שוטרים באמריקה נתקלים בעשרות אלפי מקרים אלימים מידי שנה שאינם מסתיימים ברצח או באלימות נטולי הצדקה. להפך, הם עושים את עבודתם נאמנה ושומרים על הסדר החברתי. יותר משהאחרונה גובה את חייהם של שחורים, היא מצילה אותם.
שלישית, כאשר אפריקני-אמריקני חף מפשע נרצח על ידי עבריין שחור, לא מתרחשת ביזה נרחבת ולא פורצות מהומות חברתיות נרחבות. לעיתים קרובות גם אין בנמצא סיקור תקשורתי של הזוועה. כל התופעות הללו מתרחשות רק כאשר שוטר לבן מפעיל אלימות שחורגת מהסמכות שהחוק מקנה לו נגד אזרח שחור. יתרה מכך, מקרים שונים שבהם אזרחים לבנים נרצחים על לא עוול בכפם על ידי שוטרים לבנים זוכים גם הם להתעלמות תקשורתית.
רביעית, אין בנמצא אף מחקר רציני שהוכיח שהמשטרה האמריקנית "קלה על ההדק" כאשר מדובר באוכלוסייה השחורה, זאת למרות ששיעור הפשיעה הרווח בקרבה גדול יותר (זהו לא שיעורם של האפריקנים-אמריקנים מכלל האוכלוסייה שרלוונטי, כי אם שיעור הפשע בקרב הציבור הזה). אם להשתמש בדוגמאות של הת'ר מק דונלד, עמיתה במכון מנהטן למדיניות ציבורית ומחברת הספר החשוב "המלחמה נגד השוטרים", השיעור הלאומי של מקרי הרצח שמבצעים אפריקנים-אמריקנים בארה"ב גדול בכמעט פי שמונה משיעור מקרי הרצח שמבצעים לבנים והיספאנים יחדיו. היא מוסיפה כי נתונים מ-75 מהמחוזות הגדולים ביותר בארה"ב, שמרכיבים למעשה את רוב האוכלוסייה של המדינה, מלמדים כי בעוד ששיעורם של השחורים מבין כלל הציבור עמד רק על 15 אחוזים, שיעורם של הנאשמים השחורים בעבירות של שוד מזוין עמד לא פחות מ-62 אחוזים. באופן דומה, 57 אחוז מהנאשמים ברצח היו שחורים, כמו גם 45 אחוז מהנאשמים בתקיפות אלימות. בניו יורק לבדה, היכן ששיעור השחורים מכלל האוכלוסייה עומד על 23 אחוז, 75 אחוזים מכלל מקרי הירי ו-70 אחוז מכלל מקרי הפריצה בוצעו על ידי שחורים. ומה שנכון לגבי ניו יורק אינו שונה מהותית במטרופולינים אחרים בארה"ב. למעשה, נראה כי בכל הנוגע לטיפול בפשיעה של אפריקנים-אמריקנים, המשטרה מגלה סבלנות יתרה בכל הנוגע להפעלת כוח. נראה כי אחרי שנים של הכפשות מצד התקשורת והאקדמיה, שוטרים לבנים הבינו את המסר ולא אחת מעדיפים להימנע ממגע לנוכח אירועי אלימות של אפריקנים-אמריקנים.
לא זה המקום לדון בסיבות שעומדות מאחורי שיעורי הפשיעה הגבוהים בקרב האוכלוסייה השחורה באמריקה. די אם נציין, כפי שעושה לאטצר, כי הסברי העוני והגזענות (ובכללן טיעון העבדות) אינם משכנעים. בכל הנוגע להסבר הראשון, די בדוגמה אחת על מנת לחשוף את חולשתו: שיעור מקרי הרצח שמבצעים אפריקנים-אמריקנים גבוה פי 3 מזה של ההיספאנים למרות שמצבם הסוציואקונומי של האחרונים טוב רק במעט משל הראשונים. בכל הנוגע להסבר השני, הסבר הגזענות, הבעיה כפולה. לא רק שלא ניתן להצביע על אף קורלציה או קשר סיבתי בין שיעור הגזענות הלבנה לבין שיעור מקרי האלימות של אפריקנים-אמריקנים (ככל שהגזענות הלבנה ירדה וככל שמצבה של הקהילה השחורה השתפר פוליטית וסוציואקונומית, לעיתים דווקא גדל שיעור האלימות בקרב שחורים, כמו למשל בשנות השישים) אלא שאם ההסבר הזה הוא הנכון, לא ברור אם כן מדוע רוב הקורבנות של האלימות השחורה הם אפריקנים-אמריקנים אחרים.
לבסוף, יש לעמוד על כך שההתעסקות האובססיבית בגזענות של המשטרה מסיטה את הדיון מבעיות העומק שמולן מתמודדת האוכלוסייה השחורה בארה"ב ובראשן: התפרקות התא המשפחתי, מערכת חינוך שאינה מתפקדת כראוי, שימוש נרחב בסמים ואלימות פנים קהילתית. הפיכת השוטרים הלבנים לשעיר לעזאזל לא תטיב עם האוכלוסייה השחורה. לכל היותר, היא תפרנס תנועות מחאה הרסניות ותספק חומר עסיסי לתקשורת הליברלית. הדרך לשיפור מצבה של הקהילה השחורה עוברת דווקא בחיזוק האכיפה של כוח המשטרה, באימוצה הבלתי מתפשר של תיאורית החלונות השבורים, ובשורה של רפורמות כלכליות וחברתיות ובראש ובראשונה בצמצומה של מדינת הרווחה שזרעה בה הרס, כפי שהראו חוקרים בכירים החל מהכלכלן תומס סואל וכלה בחוקר המדינה צ'ארלס מאריי.
