מי אשם בהתפרצות המחודשת של הקורונה? שאלה זו נשאלת ביממה האחרונה אחרי עלייה במספר הנדבקים בנגיף, שחצתה את רף המאה בתוך פחות משבוע מאז הילולת השחרור הגדולה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– העובדות שלא תשמעו על המחאות שמסעירות את אמריקה
– 20 שנה לנסיגה: צה"ל לא ניצח, את המחיר אנחנו עדיין משלמים
– עם רומנטיקה חקלאית ציונית לא הולכים למכולת
אחת התשובות הנפוצות, והשגויות, היא שמדובר ב"מחלה חמקמקה". אמנם אין אחד, כולל מומחי אפידמיולוגיה, שיודע מספיק על וירוס הקורונה, אבל היא בוודאי לא תופעה חמקמקה. לא אחת נשמעה האמירה כי הווירוס ימשיך לחיות עימנו לפחות בשנה הקרובה אם לא מעבר לכך, ורק החיסון המיוחל יוכל להראות לו את הדרך החוצה.
אם כך, הסבר זה אינו התשובה. אפשרות אחרת היא שילוב בין החזרה המהירה לשגרה הצרכנית והנהנתנית, לבין חוסר משמעת ציבורית בהיקפים שלא נודעו מאז פרצה המגפה לחיינו. כל זאת בליווי תפיסת מציאות שגויה שלובתה בחלקה על ידי התקשורת ובעלי אינטרסים כאלה ואחרים, בצדק ושלא בצדק.
בהקשר הזה, ניתן לומר כי אנו מגיבים היטב למשברים ומצבי קיצון, והמשבר האחרון הוכיח זאת. המוטיב הזה כנראה טבוע בנו עמוק כחלק מהקוד הגנטי היהודי של חיים בצל הסכנה. אבל בשונה מחלק גדול ממדינות העולם המפותח, ניכר כי היכולת שלנו להתכנס לאורך זמן למערכת שיש בה סדר, משמעת, ארגון וצייתנות היא מוגבלת שלא לומר שואפת לאפס.
וכך, באחת, בזבזנו את כל האשראי שצברנו במהלך חודשי ההתמודדות עם המגפה. "התו הסגול" הפך בן רגע להמלצה בלבד. כל מי שהסתובב ברחובות או במרכזי הקניות יכול היה להתרשם מאפס ההקפדה על 'המשולש הבריאותי' (מסכות, ריחוק, היגיינה), אך גם מכך שלא היה בנמצא גורם אחד שיאכוף אותן. הרשויות המקומיות יודעות בעיקר להלין על השלטון המרכזי ולתבוע כוח, תקציבים, ואחריות אבל ברגע האמת היא הופכת לעירומה.
פקחי הרשויות הרי לא יתעמתו עם עברייני ציבור שאינם עוטים מסכות. הם לא ימנעו מופעי ענק מרובי משתתפים המסכנים את הקהל שמבחינתו הקורונה הסתיימה ולכן אפשר להצטופף עם עוד כמה אלפי נשאים פוטנציאליים. הרי החיים צריכים להימשך בדיוק מהנקודה בה הופסקו אי שם לפני שלושה חודשים, עם הבירות, האוכל המשובח וההפוך הנטול.
אין כמו חיי הצריכה הטובים על כל הנילווה להם. אחרי ששלחנו את הילדים למדגרות ההדבקה אפשר לתת בראש. אז הנה, פתחנו כמעט את הכול. הכול, חוץ מהיהלום הנחשק שבכתר – הנסיעות לחו"ל, שגם יומן קרוב. המשוטטים ברשתות החברתיות ובאתרים ייעודיים יכול להיווכח בכרטיסים הנרכשים, כשבמקביל התקשורת מוכרת את חלום "המדינות הירוקות", מבלי להבין שהקורונה לא מאחורינו, וחלום התענוגות עלול להפוך לחלום בלהות.
דבר אחד ברור: מתג ההפעלה שלנו עבר ממצב מופעל למצב כבוי בקלות רבה יחסית, וכל זאת בעזרת בעלי עניין שלחצו לשוב לשגרה. כך למשל מומחים שטענו כי ניצחנו בריאותית, כאלה שטענו שלא באמת היה את מה לנצח כי זה לא רציני ואנשי עסקים שהזילו דמעות תנין בניסיון לגרוף עוד כמה מיליונים – והכול בניצוחה של התקשורת. אך מתברר שלא ממש ניצחנו בקרב אלא רק בסיבוב הראשון. כדי לנצח במערכה כולה דרוש יותר מהישג רגעי וההבנה שמדובר במלחמה כוללת שתשאר איתנו להרבה זמן.
אנחנו בפתחו של הסיבוב השני שיהיה קשה יותר בגלל החזרה לשגרה וחזרת המוח למצב הקודם. המציאות הכלכלית הפכה לפקטור משמעותי יותר ולכן המערכה משנה את פניה. מה שהיה אפשרי – סגר מוחלט – בשלב א' אינו אפשרי בשלב ב'. כעת נידרש ליותר איזון, מורכבות וזהירות כדי לפסוע בתווך שבין שימור ושיקום הבסיס הכלכלי לבין בריאות הציבור. בין השניים יש זיקה הדוקה: הצורך בשיקום הכלכלה מחייב שיפור בנתוני התחלואה, כי אחרת תהיה נסיגה והיכולת הכלכלית תיפגע שוב.
המדינה כנראה לא תסגור מחדש את המשק, בגלל מגוון שיקולים שבעיקרם כלכליים, אבל הציבור יכול וגם צריך להתנהל אחרת במציאות של פתיחות מדומה. הגיע הזמן להפנים שאין רק שני מצבי התנהלות. את השיעור הזה היינו צריכים ללמוד כבר מעניין שמעסיק אותנו שנים – הסכסוך שלנו עם הפלסטינים. במובנים רבים הסכסוך דומה למשבר הקורונה. אנחנו חיים בתודעה של פתרון הסכסוך בדרך זו או אחרת, בשעה שהמציאות מלמדת אותנו שעצם ניהול הסכסוך הוא המצב "הנורמלי", ויש דרכים שונות, לגמרי לא רעות, לנהל אותו. ללכת עם ולהרגיש בלי.
כך לגבי מגפת הקורונה. אין רק שני מצבים: יש או אין, פתרון או מגפה. יש מצב שלישי, אמצעי, של חיים בצל הקורונה והתאמה מחדש למציאות הזו. המצב הזה, כפי שמעידים הסימנים ונתוני התחלואה, הוא כאן וכנראה שכדי להישאר. הוא מחייב לא רק הסתגלות קוגניטיבית והפנמה אלא גם התנהלות בדפוסים שונים ובעיקר אחריות ציבורית. גם אם זה לא ממש בקוד הגנטי שלנו, בעת הנוכחית זהו מצרך יקר ערך, הרבה יותר מכל דבר אחר.
