החוג למשפטים באוניברסיטה אינו משתייך לפקולטה למדעים המדויקים. במשפט אפשר להגיע כמעט לכל תוצאה. עובדה היא שלפעמים באותו הרכב מגיעים לתוצאות הפוכות ב־180 מעלות, כאשר שופט אחד מרשיע את הנאשם ושופט אחר מזכה לחלוטין, או כשבית משפט לערעורים הופך לחלוטין את פסק הדין בערכאה הנמוכה יותר.
כל עוד התוצאות המשפטיות הפוכות, אך השופטים תמי לב, ופועלים בתחושת שליחות ציבורית ואימת הדין שורה עליהם, ניחא. לא במלאכים עסקינן, וגם הוראות החוק אינן תמיד ברורות. הצרה היא כאשר השופטים מסגלים לעצמם שיטה אחרת: תוקעים את החץ במטרה שבחרו, ולאחר מכן משרטטים סביבו את העיגולים.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מאבדים הרתעה: שוב הפוליטיקה השתלטה על הפסיקה
רוצים להשפיע על בית המשפט העליון? דרשו את משרד התרבות
ריסון עצמי? הצחקתם את העליונים
שופטי בית המשפט העליון בישראל שכללו את שיטת תקיעת החץ במידה שגרמה לנו לשכוח כיצד נראה שיפוט ללא משוא פנים. החוק אצלם הוא פלסטלינה, והצדק והמוסר סובייקטיביים לחלוטין ומותאמים להשקפת עולמו של השופט. השבוע קיבלנו תזכורת מבהילה לכך על ידי השופט עוזי פוגלמן, בוגר תוכנית קרן וקסנר ובן טיפוחיה של נשיאת העליון לשעבר דורית ביניש, שאת נחת קולמוסו הימין חווה כבר שנים רבות.
בפסק דינו של פוגלמן השבוע, בתמיכת השופטת ענת ברון ובניגוד לעמדת השופט (המתנחל) דוד מינץ, הוא קיבל את עתירת משפחתו של אחד מרוצחי דביר שורק ואסר להרוס את ביתו. כנימוק מרכזי למניעת ההרס מונה פוגלמן את השיהוי הרב של המערכת בביצוע ההרס – חמישה חודשים – שיש בו כדי לאיין את ההרתעה שבהריסה. הנימוק הזה מגוחך, שהרי את השיהוי יוצרים שופטי העליון עצמם, כאשר הם קובעים דיונים זמן רב לאחר הגשת העתירות. כמו כן, לא ברור מהיכן פוגלמן קיבל מומחיות ביטחונית לעניין מידת ההרתעה שבהריסת הבית והיחס שלה אל הזמן החולף עד לביצוע.
לזכותו של פוגלמן ייאמר שהוא תוקע את חיצי המטרה ומסמן את העיגולים באופן עקבי למדי. הוא היה בדעת מיעוט כשסבר שאין למדינה סמכות להחזיק בגופות מחבלים לצורך מו"מ על החזרת גופות של חללי צה"ל; הוא ביטל את איסור הנסיעה של פלסטינים בכביש 443; הוא הכשיר את התמודדותה של היבא יזבק בבחירות; והוא כתב את דעת הרוב בפסק הדין שביטל את תיקון 4 לחוק בעניין המסתננים והורה על סגירת מתקן חולות.
אבל ראו זה פלא, פוגלמן חרד מאוד לזכויות פלסטינים ומסתננים, אבל כאשר עסק בהריסת בתי יהודים נתגלה צד אחר באישיותו. במאחז נתיב האבות, למשל, אפילו לשיטת המחמירים היה בית המשפט יכול להסתפק בהריסת חלק קטן של רוב הבתים ואילו פוגלמן וחבריו החליטו להורסם במלואם. כאן לא עזרו ליהודים השיהוי עד להגשת העתירה, הנשים והטף שחיים בבתים שנים רבות או ענייני היעדר ההרתעה, שפוגלמן התגלה השבוע כמומחה בהם. כאן היה סביר ומידתי להרוס את הבתים עד היסוד.
המוסר הכפול של שופטי העליון אינו משתקף רק בעניינים פוליטיים למחצה. כבר נכתב רבות על כך שיד לוחצת ורוחצת יד, למשל במינוי מתמחים לשופטי העליון – קרוב מדרגה ראשונה של שופט אחד מתמחה אצל שופט אחר ולהפך. בכל מצב דומה שהיה מגיע לדיון אצל אותם שופטים הם לא היו חוסכים את שבט לשונם, והיו אוסרים תופעה כזו מכול וכול. השופט מישאל חשין לא הכיר במשך שנות דור בבת שנולדה לו מחוץ לנישואין, אך המשיך להטיף מוסר ולכתוב פסקי דין הנוגעים לאבהות. להרחבה על תופעות דומות אני ממליץ על קריאת הספר "העליונים" של נעמי לויצקי.
ומילה לסיום לגבי הרשות המבצעת, שנתניהו עומד בראשה זה 11 שנים. פוגלמן מונה לתפקידו בעת כהונתו של נתניהו. כמו פוגלמן, עוד 12 מ־15 שופטי העליון מונו ב־11 השנים הללו – כולם למעט הנשיאה אסתר חיות והמשנה לנשיאה חנן מלצר. זוהי תעודת עניות. נתניהו גידל בחצרו את הצרה הצרורה. תחת כהונתו גם מונתה צמרת הפרלקיטות ומשרד המשפטים – אביחי מנדלבליט, שי ניצן, דינה זילבר וכו'. מי שמינה שרי משפטים כמו ציפי לבני ואבי ניסנקורן אחראי לתוצאה. כאשר אין גיבוי לשרי משפטים כמו אילת שקד, אתה מוצא את עצמך בלי פסקת התגברות ובלי הפרדת רשויות.
